רז הרשקו כבר מזמן אינה רק אחת מהג׳ודאיות הבכירות בישראל. היא הפכה לספורטאית שמגיעה פעם אחר פעם למעמדים הגדולים ביותר, מתמודדת מול הטובות בעולם ומוכיחה שהמקום שלה בצמרת אינו מקרי. באליפות העולם בבאקו היא הוסיפה לארון המדליות שלה ארד נוסף, אך הפעם ההישג קיבל משמעות היסטורית: שלוש מדליות באליפויות העולם, שתיים בתחרויות אישיות ואחת בתחרות הקבוצתית – יותר מכל ספורטאית אחרת בהיסטוריה של האליפות.
בריאיון מיוחד ל״פודיום״, הרשקו מסכמת את האליפות, מסבירה מה הרגישה ברגע שבו הבינה שעשתה היסטוריה, מתייחסת לחשיפה של הספורט הישראלי ולתמיכה שהיא מקבלת, וגם מקדישה את המדליה לזכרו של נטע ברעם ז"ל. המסר שלה ברור: הארד בבאקו הוא הישג משמעותי, אבל מבחינתה הוא לא קו הסיום, אלא עוד תחנה בדרך למטרה הגדולה.
רז, איך מסכמת את האליפות?
"קודם כול, עשיתי היסטוריה. אני הספורטאית הראשונה עם שלוש מדליות באליפות העולם, שתיים אישיות ואחת קבוצתית. זאת זכות גדולה, ואני מאוד גאה בזה. מצד שני, אני תמיד רוצה יותר. אני רוצה להצליח להביא את עצמי לידי ביטוי בצורה הכי טובה שאני יכולה, ובכל תחרות אני מגיעה עם הרצון להשיג את המקסימום. אז יש גם גאווה גדולה על ההישג וגם מחשבות על מה עוד אפשר לעשות טוב יותר בפעם הבאה."
מה הרגשת במהלך יום הקרבות? מה אמרת לעצמך בין קרב לקרב?
"אנימנסה להיות בתוך הרגע ולהתרכז במה שאני צריכה לעשות. באליפות עולם את פוגשת את הטובות ביותר, וכל קרב דורש ממך המון. צריך לדעת לעבור מקרב לקרב, לא להיתקע במה שהיה ולא לחשוב יותר מדי על מה שעוד מחכה. בסוף, את עולה למזרן וצריכה להביא את עצמך. זה לא תמיד פשוט, אבל זה חלק מהתפקיד שלי כספורטאית."
מה היה חסר לך היום כדי להשיג את מה שרצית, שזה מדליית הזהב?
"עליתי עם הרצון, אבל כנראה לא הצלחתי להביא את עצמי כמו שאני יכולה, כמו שאני יודעת שאני יכולה וכמו שאני שווה. זה עלה לי בהפסד הזה בחצי הגמר. אני יודעת מה היכולות שלי ומה אני מסוגלת לעשות, ולכן כשאני מרגישה שלא הצלחתי להוציא מעצמי את כל מה שיש בי, יש תחושה של החמצה. אני רוצה ללמוד מזה, להבין מה צריך לשפר, ובפעם הבאה להצליח באמת להשיג את מה שאני רוצה."
הקרב עצמו היה קצר מהצפוי. זה הוסיף לתחושת האכזבה?
"כן, זה היה קצר מדי, וזה מבאס. את מגיעה לתחרות כזאת אחרי הכנה ארוכה, עם ציפיות ועם רצון להילחם עד הסוף. כשאת מרגישה שלא הצלחת להביא את עצמך כמו שאת יודעת, זה מאכזב. אבל צריך לדעת לקבל גם רגעים כאלה. בספורט אין רק ימים טובים, ויש גם הפסדים שצריך להתמודד איתם, ללמוד מהם ולהמשיך הלאה."
במהלך היום נראו גם סימני כאב ביד. מה המצב עכשיו?
"זה ג׳ודו. את עושה חמישה קרבות ביום ארוך כזה, ויש כל מיני מכות שמקבלים. זה חלק מהספורט ומההתמודדות בתחרות. הגוף עובד קשה, ואת צריכה לדעת להתמודד עם העומס. אני גם רוצה להגיד שאין על נמרוד משה ועל ברנרדו ברקן. הם עובדים קשה מאוד, מלווים אותנו ועוזרים לנו לאורך הדרך. יש לי הערכה גדולה לאנשים שנמצאים איתנו ועושים הכול כדי שנוכל להגיע מוכנים לתחרויות האלה."
את עולה בדרך כלל להתחרות ביום האחרון, כשכל תשומת הלב כבר מופנית אלייך. איך מתמודדים עם הציפיות?
"זה לא חדש לי. אני תמיד ביום האחרון, גם במשחקים האולימפיים וגם באליפויות עולם. אני יודעת מתי ואיך להתמודד עם זה, מה לשים בפרונט ומה לשים בצד, ואיך להתמודד עם רעשי הרקע. ברור שיש ציפיות, וברור שאנשים מסתכלים, אבל אני צריכה לדעת להתרכז במה שאני עושה. אני לא יכולה לתת לכל מה שמסביב לנהל אותי. בסוף, אני עולה למזרן בשביל לעשות את העבודה שלי."
ועדין, היה שבוע של הרבה עליות וירידות בנבחרת, עד כמה זה משפיע?
"אני יודעת שהנבחרת שלנו יכלה להשיג יותר בהרבה דברים, אבל גם באמת יצאנו עם שתי מדליות ודירוג חמישי. כרם הגיעה לגמר היסטורי, היסטרי, ויוני באמת עשה תחרות מופלאה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו גם עשה תחרות טובה. לפעמים אנשים מסתכלים רק על התוצאה הסופית, אבל הם לא תמיד יודעים מה אנחנו עוברים לאורך השנה, יום אחרי יום. אני בטוחה שאנחנו, כנבחרת ועם הצוות, נתרומם הרבה יותר גבוה, נסתכל על הטעויות ונדע איך להפיק מהן את המרב."
ובנוסף לכל, היה שבוע לא פשוט עם כל האירועים לציון 3 שנים ל-7 באוקטובר את יונתן גוטין, שהתאמן בג'ודו ונרצח באותו יום.
"האמת שהיה שבוע לא פשוט לי באופן אישי. היה לי קשה שלא יכולתי להיות בארץ עם משפחת גוטין. אבל בזכותם ובזכות אותם אנשים יש לי את הזכות לטוס לכל מקום ולהתחרות על כל במה. כמה ימים לפני הטיסה הגעתי לתערוכת לגו לזכרו של נטע ברעם ז"ל ולמפגש עם המשפחה המדהימה שלו. אני רוצה שהמדליה הזאת תוקדש לנטע. זה מטורף כמה גיבורים יש לנו במדינה, וכמה אנשים ומשפחות נושאים איתם סיפורים שאסור לנו לשכוח."
את מרגישה שהספורטאים הישראלים מקבלים את החשיפה וההערכה שמגיעות להם?
"אני לא נכנסת לפוליטיקה, זה לא מתפקידי. מבחינת החשיפה, אני חושבת שתמיד אפשר עוד. גם כשיש חשיפה, תמיד אפשר לתת יותר מקום לספורטאים ולסיפורים שלהם. לפעמים יש כאלה שנזכרים בנו פעם בארבע שנים, וזה לא קשור רק לפוליטיקה, זה גם גופי תקשורת ואנשים, כמכלול. אבל אני לא עושה את זה בשביל החשיפה. אני עובדת קשה יום-יום, קמה כל בוקר להיות הכי טובה שאני יכולה והכי טובה שאני רוצה. אני מזיעה דם, באמת, וזה לא בשביל החשיפה. זה בשביל עצמי."
עד כמה הציבור מבין מה נדרש ממך כדי להגיע למעמד הזה?
"אני יודעת מה אני עוברת, אני יודעת מה צריך, ואני יודעת מה אני רוצה מעצמי ומה אני צריכה מעצמי. מאוד משמח אותי שיש אנשים שצופים ומלווים אותי גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הפחות טובים. בספורט לא הכול קשת בענן. יש רגעים מאוד קשים, מנטלית, אם אלה פציעות, הפסדים או כישלונות. אני מודה על הזכות שיש סביבי אנשים שתמיד נמצאים בשבילי, גם במעגל הקרוב וגם במעגל הרחוק. פשוט תודה."
אחרי מדליה היסטורית, מה המטרות הבאות שלך?
"צעד צעד, תחרות תחרות, יום יום. סיימנו עכשיו אליפות עולם, יש את אליפות אירופה למועדונים, אולי גם את הגרנד סלאם באבו דאבי, ויש עוד את המאסטרס בסוף השנה. השנה עוד לא נגמרה, אנחנו לא מורידים רגל מהגז. זה התפקיד שלי, להמשיך לדחוף, ולדחוף, ולדחוף, עד שאני אהיה הכי טובה. אני רוצה להמשיך לעבוד, להשתפר ולהגיע לכל תחרות כשאני יודעת שעשיתי הכול כדי להצליח."
