צריך לחזור ל-2009 כדי להבין עד כמה הדרך שעברה נבחרת ישראל בגביע דייוויס הייתה מטלטלת. דודי סלע, הראל לוי, אנדי רם ויוני ארליך הובילו אז את אחת הנבחרות המפתיעות בעולם. אחרי ניצחון על רוסיה ברבע הגמר, ישראל הגיעה לראשונה בתולדותיה לחצי הגמר. היא נעצרה מול ספרד, אבל באותה שנה נדמה היה שהטניס הישראלי נמצא על סף קפיצת מדרגה. 17 שנים לאחר מכן, התמונה שונה לחלוטין.
מאז אותו קמפיין היסטורי, ישראל לא הצליחה לבנות המשכיות. הדור שהוביל את הנבחרת לשיא הלך ונעלם, ומאחוריו לא נבנתה נבחרת שהצליחה לשמור את ישראל באותו אזור בצמרת. השמות השתנו, הפורמטים השתנו, היריבות השתנו, אבל הבעיה נשארה: ישראל מתקשה לייצר לאורך זמן עומק שיאפשר לה להתמודד ברמות הגבוהות של גביע דייוויס.
והתוצאה הגיעה עכשיו בצורה שקשה להתעלם ממנה. ישראל הפסידה 4:0 לסלובניה, כולל הפסד במשחק הזוגות לדניאל צוקרמן ואופק שימנוב, שנכנעו לזיגה ששקו וסבסטיאן דומינקו 6:3, 6:7 (3), 6:4. במקום לדבר על חזרה לבית העליון ועל שחזור הימים הגדולים, הנבחרת צריכה עכשיו להתכונן למשחק הישרדות על מקומה בבית 2.
וזו אולי השאלה המרכזית שהטניס הישראלי צריך לשאול את עצמו: איך ייתכן שנבחרת שהייתה לפני פחות משני עשורים בחצי גמר גביע דייוויס מתקשה כיום להישאר בדרג השני? האם מדובר רק בחילופי דורות, או בבעיה עמוקה יותר של בניית שחקנים, השקעה, תשתיות ופיתוח הדור הבא? אי אפשר להסתכל רק על התוצאה מול סלובניה. ההפסד הוא הסימפטום. השאלה האמיתית היא מה קרה בדרך.
ב-2009 הייתה תחושה שהטניס הישראלי מסוגל לפרוץ קדימה. מאז, במקום לבנות על ההישג ולייצר דור המשך, ישראל התרחקה בהדרגה מהצמרת. כמובן, אי אפשר להשוות באופן ישיר בין שתי תקופות שונות לחלוטין, ובכל זאת הפער בתוצאה הסופית ברור: אז חצי גמר היסטורי, היום מאבק הישרדות.
הנבחרת הנוכחית לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהביא בחזרה את סלע, לוי, רם וארליך. אבל היא כן יכולה להפוך את המפגש מול סלובניה לנקודת עצירה. לא עוד קמפיין שמסתיים בעוד ירידה בדרג, אלא רגע שבו הטניס הישראלי עוצר ושואל את עצמו לאן הוא רוצה להגיע בעשור הקרוב.
