אהבה קולומביאנית: המסע של רייצ'ל פרז מרטינז אל צמרת האתלטיקה הישראלית

היא נולדה בקולומביה, הגיעה לישראל בעקבות הבחירה של משפחתה ביהדות ובארץ, ומצאה באתלטיקה את המקום שבו היא יכולה להוכיח לעצמה כמה רחוק היא מסוגלת להגיע. בגיל 28, כשהיא ממשיכה לשפר את הישגיה, רייצ'ל פרז מרטינז מדברת על הדרך הלא שגרתית שעברה, המאמן שמאמין בה יותר משהיא מאמינה בעצמה, הקשיים הכלכליים של האתלטים בישראל והחלום הגדול שעדיין נראה רחוק

אהבה קולומביאנית: המסע של רייצ'ל פרז מרטינז אל צמרת האתלטיקה הישראלית
רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר

רייצ'ל פרז מרטינז לא נולדה לתוך עולם הספורט הישראלי. הסיפור שלה מתחיל דווקא בקולומביה, הרחק ממסלולי האתלטיקה שבהם היא מתחרה היום. היא נולדה במדינה הדרום אמריקאית, במשפחה שעברה תהליך גיור, התחברה ליהדות ולישראל, ובשלב מסוים החליטה לעשות את הדרך לארץ.

הזיכרונות שלה מהמדינה שבה נולדה מעטים מאוד. היא הייתה צעירה כשמשפחתה הגיעה לישראל, ורק בסביבות גיל 13 חזרה לביקור, מעין טיול שורשים עם אמה. קולומביה נשארה חלק מהזהות שלה, אבל החיים האמיתיים שלה התפתחו כאן. היא גדלה בישראל, למדה במסגרות דתיות, ובהדרגה בנתה לעצמה דרך עצמאית. האתלטיקה לא הייתה חלק מהמסורת המשפחתית, לא היה בבית רקע ספורטיבי ולא היו לה בני משפחה שיכלו להכווין אותה לעולם הזה. היא הייתה הראשונה והיחידה במשפחה שבחרה במסלול הזה.

רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר
רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר

גם הדרך שלה לאתלטיקה לא הייתה מסלול מתוכנן מראש. לצד הלימודים היא עבדה כבר בגיל צעיר, ניסתה למצוא את הכיוון שלה והתנסתה בתחומים שונים. היא למדה עיצוב גרפי ב-HIT, עשתה קורסים נוספים ובמשך תקופה לא הייתה בטוחה מה תרצה לעשות בעתיד. האתלטיקה הייתה שם, אבל רק אחרי גיל 23 החלה להבין שהיא יכולה להיות הרבה יותר מתחביב או פעילות ספורטיבית. היא זיהתה את ההתקדמות שלה, את היכולת לשפר את התוצאות ואת האפשרות לבנות לעצמה דרך מקצועית בספורט, גם אם בישראל קשה מאוד להתפרנס ממנו.

היום, בגיל 28, פרז מרטינז כבר יודעת שהמסלול שבחרה דורש ממנה הרבה יותר מכישרון. הוא מחייב משמעת עצמית, התמדה, התמודדות עם אימונים קשים ובעיקר אמונה שאפשר להשתפר גם כשהתוצאות לא מגיעות מיד. המאמן שלה באגודת הפועל חולון, רפי גרודצקי, הוא אחד האנשים המרכזיים בדרך הזאת. לדבריה, הוא מאמין בה לפעמים אפילו יותר משהיא מאמינה בעצמה, והאמונה שלו עזרה לה להבין שגם היא מסוגלת להגיע רחוק. עכשיו, כשהיא רואה את ההתקדמות שלה מעונה לעונה, היא ממשיכה לרוץ, בלי להכריז על יעדים שאינם בהישג ידה, אבל גם בלי לוותר על החלומות הגדולים.

"אחרי גיל 23 הבנתי שאני יכולה להיות טובה"

רייצ'ל, נתחיל מההתחלה. נולדת בקולומביה. איך המשפחה הגיעה לישראל?

"נולדתי בקולומביה. המשפחה שלי עברה תהליך גיור, התחברה מאוד לדת ולאהבה לארץ, ובשלב מסוים החליטה להגיע לישראל. אני היחידה במשפחה שנולדתי בקולומביה. כשהגענו הייתי מאוד צעירה, ולכן אין לי הרבה זיכרונות מהמקום. אני זוכרת שחזרתי לבקר שם עם אמא שלי כשהייתי בת 13, אבל מעבר לזה אין לי הרבה זיכרונות מהחיים שם".

רייצ'ל פרז מרטינז בילדותה בקולומביה. צילום: אלבום משפחתי
רייצ'ל פרז מרטינז בילדותה. צילום: אלבום משפחתי

המשפחה שלך הגיעה לישראל מתוך בחירה יהודית וציונית. עד כמה קולומביה עדיין חלק ממך?

"אני יודעת מאיפה באתי, וזה חלק מהסיפור שלי, אבל את רוב החיים שלי העברתי בישראל. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה בקולומביה. אני גם לא מגיעה ממשפחה של ספורטאים. אין אצלנו מישהו אחר שעוסק בספורט, אני היחידה. כל הדרך הזאת היא משהו שבניתי בעצמי".

איך המשפחה קיבלה את הבחירה שלך באתלטיקה?

"אני חושבת שנתנו לי לעשות את מה שאני אוהבת. לא היה מצב שבו המשפחה כיוונה אותי למקצוע מסוים או אמרה לי מה אני צריכה להיות. כבר בגיל צעיר עבדתי במקביל ללימודים, והייתי צריכה למצוא את הדרך שלי. לא תמיד היו אפשרויות כלכליות לעשות כל דבר שרציתי, למשל לקחת מורים פרטיים או ללמוד דברים נוספים, אז הרבה דברים עשיתי לבד".

רייצ'ל פרז מרטינז בילדותה בקולומביה. צילום: אלבום משפחתי
רייצ'ל פרז מרטינז בילדותה בקולומביה. צילום: אלבום משפחתי

אמא שלך מגיעה לתחרויות ומלווה אותך?

"לא ממש. היא לא מגיעה לתחרויות ולאליפויות ישראל. חשבתי פעם להזמין אותה, אבל זה עדיין לא הפך למשהו קבוע".

אף אחד במשפחה לא הגיע מעולם הספורט. איך בכלל הגעת לאתלטיקה?

"ניסיתי דברים שונים. למדתי, עבדתי, עשיתי קורסים, למדתי גם עיצוב גרפי ב-HIT. במשך תקופה ניסיתי למצוא את עצמי ולהבין מה אני רוצה לעשות. האתלטיקה הייתה חלק מהחיים שלי, אבל לא תמיד חשבתי עליה כעל משהו שאוכל להתפתח בו בצורה משמעותית. רק אחרי גיל 23 הבנתי שאני באמת יכולה להיות טובה, שאני יכולה לשפר את התוצאות שלי ושזה משהו שאני רוצה להשקיע בו".

כלומר, ההבנה שאת יכולה להפוך את האתלטיקה למרכז החיים שלך הגיעה יחסית מאוחר?

"כן. לקח לי זמן להבין את זה. מבחינתי, להיות ספורטאית זה לא רק להגיע לאימון ולרוץ. זה אורח חיים שלם, משהו שצריך להתרכז בו ולהשקיע בו. הבנתי שאני רוצה להשתפר, לעבוד על השיאים שלי ולראות עד לאן אני יכולה להגיע. אני עדיין עובדת ועושה דברים נוספים, אבל האתלטיקה היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי".

רייצ'ל פרז מרטינז על הפודיום. צילום: רועי כפיר
רייצ'ל פרז מרטינז על הפודיום. צילום: רועי כפיר

למה דווקא ריצות בינוניות? הרי ניסית גם מקצועות אחרים.

"נכון, בעבר גם הדפתי כדור ברזל, וניסתי מקצועות נוספים. אבל רפי הכוון אותי לריצות. הוא זה שדחף אותי לכיוון הזה. התחלתי להתאמן למקצים של 800 ו-1,500 מטר, ובהדרגה הבנתי שזה מתאים לי. היום אני מתמקדת בריצות האלה".

רפי מלווה אותך כבר תקופה ארוכה. מה הוא נתן לך בדרך?

"הוא מאמין בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי. זה משהו שאני מאוד מעריכה אצלו. כשהוא רואה בי פוטנציאל ורוצה לאמן אותי, זה גורם לי לחשוב שאולי אני באמת יכולה להגיע רחוק. בהתחלה לא תמיד ראיתי את הדברים שהוא ראה, אבל ככל שהתקדמתי והתחלתי לשפר תוצאות, הבנתי שיש כאן משהו. זה נותן לי הרבה ביטחון".

רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר
רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר

היו רגעים שבהם חשבת להפסיק?

"לא באמת חשבתי לוותר, אבל ברור שיש רגעי משבר. יש אימונים קשים שבהם אני כבר לא יכולה, לפעמים אני בוכה לרפי תוך כדי האימון כי קשה לי ואני מרגישה שאני לא עומדת בעומס. גם היו תקופות פחות טובות, למשל כשהייתי פצועה לפני כשנתיים. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה לסיים עם האתלטיקה. אני חושבת שאני יכולה להשתפר עוד הרבה ולרוץ הרבה יותר מהר".

מה אנשים שלא מכירים את עולם האתלטיקה לא מבינים לגבי העבודה היומיומית של ספורטאית?

"בעיקר את המשמעת העצמית. צריך לקום בבוקר, לאכול כמו שצריך ולצאת לאימון גם כשאין חשק. יש ימים שבהם ממש לא בא לי לקום ולרוץ, במיוחד כשמדובר בריצות קלות או באימונים ארוכים. לפעמים אפילו להגיע לאצטדיון ולנעול את הנעליים מרגיש כמו משימה. אבל בסוף יוצאים לאימון, עושים אותו ומסיימים בתחושה טובה. אתה אומר לעצמך כל הכבוד, למרות שבהתחלה לא היה לך כוח בכלל".

רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר
רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר

למדת בבית ספר דתי. איך שילבת את האתלטיקה עם שמירת שבת ותחרויות?

"כשהייתי צעירה יותר היו תחרויות בית ספריות שלא התקיימו בשבת, כך שזה לא היה משהו שהפריע. בהמשך התחילו להיות יותר תחרויות בשבת, ובשלב מסוים גם יצאתי מהמסגרת הדתית".

עד כמה האמונה עדיין חלק מהחיים שלך?

"אני מאמינה שיש אלוהים ומודה על הרבה דברים. אני חושבת שהדת היא דבר טוב, גם מבחינת החינוך והערכים שהיא נותנת. יש דברים מהדרך שבה גדלתי שאני מאוד מעריכה".

"אי אפשר להתפרנס מאתלטיקה בישראל"

את מעדיפה את האימונים או את התחרויות?

"זה תלוי באיזה אימון מדובר. האימונים הם חלק משמעותי מאוד מהחיים שלי, אבל ברור שגם לתחרויות יש מקום מיוחד. אני חושבת שאי אפשר להפריד ביניהם. האימונים הם העבודה הקשה שמאפשרת לך להגיע לתחרות ולהראות את מה שעשית".

מה עובר לך בראש בשניות שלפני הזינוק?

"אני חושבת על הריצה ועל התכנון שלה. צריך לדעת איך לגשת למקצה, איך לחלק את הכוחות ואיפה להשקיע יותר. יש הרבה דברים שצריך לחשוב עליהם לפני התחרות, אבל בסופו של דבר צריך גם לבצע את מה שתכננת".

רייצ'ל פרז מרטינז על הפודיום. צילום: רועי כפיר
קשה להתפרנס מהאתלטיקה. רייצ'ל פרז מרטינז על הפודיום. צילום: רועי כפיר

השתתפת בתחרויות בחו"ל. מה ההבדל בין התחרויות בישראל לבין התחרויות באירופה?

"ההבדל ברמות הוא משמעותי. בחו"ל יש תחרויות עם הרבה מאוד מקצים, ובכל מקצה אפשר למצוא רמה גבוהה מאוד של אתלטיות. גם מבחינת המתקנים והתנאים יש הבדלים. יש שם הרבה אפשרויות, והכול בנוי בצורה שמאפשרת לספורטאים להתחרות ולהתקדם".

איך את מסכמת את העונה האחרונה?

"אני רואה את ההתקדמות ואת השיפור. מבחינתי, אם אני לא מתקדמת, אז אין לי מה לעשות באתלטיקה. זה הראש שלי. אני רוצה לראות שהעבודה שאני משקיעה באימונים משתלמת ושאני מצליחה לשפר את התוצאות שלי. בעונה האחרונה הרגשתי את זה בצורה ברורה. אני רואה את העבודה הקשה ואת התוצאות שמגיעות בעקבותיה".

את בת 28, ובשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר אתלטיות שממשיכות להשתפר גם בגילאים מאוחרים יחסית. את מרגישה שהניסיון והבגרות עוזרים לך?

"כן. אני חושבת שיש משמעות לניסיון, להבנה של הגוף ולדרך שבה מתאמנים. אני לא חושבת שהגיל צריך להיות הדבר שמגביל אותך. יש היום ספורטאיות שממשיכות להתחרות ברמות הגבוהות גם אחרי לידות, וזה מדהים לראות. פעם אולי היה נדמה שברגע שמגיעים לגיל מסוים צריך לפרוש, אבל היום רואים שאפשר להמשיך ולהתקדם".

מה המטרות שלך לעונה הקרובה?

"אני רוצה להמשיך להשתפר ולהתקדם. אני לא רוצה להצהיר על דברים גדולים לפני שאני יודעת בדיוק איפה אני עומדת. מבחינתי, קודם כול צריך לעבוד באימונים ולהמשיך לשפר את התוצאות. כמובן שאליפויות אירופה ואליפויות עולם הן מטרות חשובות, וגם האפשרות להגיע לתחרויות גדולות יותר".

רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר
רייצ'ל פרז מרטינז. צילום: רועי כפיר

משחקים אולימפיים כבר נמצאים במחשבות שלך?

"זה עדיין נראה לי רחוק. אני מעדיפה להתקדם שלב אחרי שלב ולא להסתכל רחוק מדי. קודם כול אני צריכה להמשיך להשתפר ולהגיע לרמות שיאפשרו לי להתמודד על הדברים האלה".

אז מה החלום הכי גדול שלך באתלטיקה?

"מדליה אולימפית. ברור שזה החלום הגדול, אבל אני גם יודעת שצריך להיות עם הרגליים על הקרקע. אני רוצה להתקדם, להשתפר ולראות לאן הדרך הזאת תיקח אותי".

איך זה להיות ספורטאית ישראלית בתחרויות בינלאומיות בתקופה הנוכחית? נתקלת באנטישמיות או ביחס שונה?

"אני אישית לא חוויתי משהו אנטישמי בצורה משמעותית. היו מקרים שבהם לא הקריאו את השם שלי, אבל לא הרגשתי שעברתי משהו חריג. אני גם דוברת ספרדית, ובתחרויות יש הרבה ספורטאים ממדינות דוברות ספרדית, כך שלפעמים אני שומעת שיחות ומבינה מה אומרים סביבי. בסך הכול לא חוויתי משהו שהשפיע עליי בצורה משמעותית".

את מרגישה שיש מספיק תמיכה באתלטיקה הישראלית?

"לא. לי באופן אישי אין תמיכה כלכלית משמעותית. יש קריטריונים שצריך לעמוד בהם כדי לקבל תמיכה, ולפעמים חסר לי ממש מעט כדי לעמוד בהם. אבל בינתיים צריך להמשיך להתאמן ולעבוד. בגלל העלויות של האימונים וההוצאות הנלוות אני גם צריכה לעבוד במקביל. קשה מאוד להתפרנס מאתלטיקה בישראל. כמעט בלתי אפשרי".

עד כמה המצב הזה משפיע על היכולת של אתלטים להתקדם?

"זה משפיע מאוד. כשאתה צריך לעבוד ובמקביל להתאמן ברמה גבוהה, זה לא פשוט. יש הוצאות על אימונים, תחרויות ונסיעות, ואם אתה רוצה להתחרות באירופה או להגיע לתחרויות בחו"ל, זה עולה הרבה כסף. אני חושבת שצריך להסתכל על האתלטים המוכשרים ולתת להם יותר תחושה שמאמינים בהם. לא תמיד צריך לחכות שהם יגיעו להישג מסוים כדי לעזור להם. לפעמים התמיכה היא בדיוק מה שיכול לעזור להם להגיע לשם".

את חושבת שהאתלטיקה לא מקבלת מספיק חשיפה בישראל?

"כן. יש הרבה אנשים שלא באמת מכירים את הענף ולא יודעים כמה הוא קשה ומורכב. כשמסתכלים על תחרויות בחו"ל רואים את הרמות, את המתקנים ואת כמות האנשים שמגיעים לצפות. בישראל זה עדיין לא מספיק מפותח. אפילו צריך להתחיל מזה שיפסיקו לקרוא לזה 'אתלטיקה קלה'. זה ענף גדול ומורכב, ויש בו הרבה מאוד מקצועות וספורטאים שמשקיעים את כל החיים שלהם".

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"וואי, אני כבר הרבה שנים שומעת את השאלה הזאת, ואני לא תמיד יודעת מה לענות. אני מקווה שאמשיך להיות באתלטיקה ולהתקדם. אני גם חושבת על האפשרות לאמן בעתיד. עכשיו התחלתי קורס מאמנים בווינגייט, וזה משהו שמעניין אותי. אני רוצה להמשיך ללמוד ולהתפתח, ולראות איך אוכל להעביר הלאה את הניסיון שאצבור".

הכתבה עניינה אותך?

קראו והוסיפו תגובה משלכם

הצטרפו לערוץ הוואטסאפ שלנו
סל הקניות0
הסל ריק.
המשך בקנייה
0