עידו חממי, בן 19, הוא אחד השמות הצעירים והמעניינים בטניס השולחן הפראלימפי הישראלי. הוא מתאמן בענף מאז גיל 11, אך רק בגיל 16 גילה שהמגבלה המולדת שלו, שמונעת ממנו ליישר את יד ימין באופן מלא, מאפשרת לו להתחרות במסגרת הפראלימפית.
עד אז התאמן לצד שחקנים ללא מוגבלות, ולא ראה בעצמו בהכרח ספורטאי פראלימפי. המעבר למסגרת החדשה היה מהיר ומוצלח: בתוך זמן קצר החל לצבור הישגים בתחרויות בינלאומיות, נכנס לדירוג העולמי ובשלב מסוים דורג במקום העשירי בעולם לנוער ובמקום ה-41 בבוגרים.
"אני רוצה להשתתף באליפויות העולם, לזכות באליפות ישראל בשנה הקרובה ולהיכנס לטופ 25 בעולם בבוגרים. ובעזרת השם, המטרה הגדולה היא להגיע למשחקים הפראלימפיים ב-2032".
המגבלה של חממי מורגשת בעיקר בתנועות מסוימות ליד השולחן. הוא אינו מסוגל ליישר את יד ימין בכ-15 מעלות, דבר שעלול להקשות עליו להגיע לכדורים קצרים או לבצע תנועות וסיבובים מסוימים בצורה טבעית. במקום זאת, הוא נאלץ להשתמש יותר בגוף ובעבודת הרגליים כדי לפצות על המגבלה. דווקא שם נמצא חלק מהסיפור שלו: מה שנראה מבחוץ כחיסרון הפך עם השנים למשהו שהוא למד להתמודד איתו מקצועית. לצד זאת, יש לו יתרון משמעותי במשחק ההתקפה, עם חבטת פור-הנד חזקה וספין שהוא מגדיר כאחד החזקים בארץ, גם בהשוואה לשחקנים ללא מוגבלות.
כיום חממי משלב את הקריירה הספורטיבית עם שירותו הצבאי כספורטאי מצטיין, ומכוון גבוה. הוא רוצה להשתתף באליפויות העולם, לזכות באליפות ישראל, להיכנס לטופ 25 העולמי בבוגרים ובעיקר להגיע למשחקים הפראלימפיים ב-2032.
בדרך לשם ניצבת גם מציאות כלכלית מורכבת. לדבריו, כדי לבנות קריירה בינלאומית משמעותית נדרש ספורטאי להשתתף בשש תחרויות בחו"ל לפחות, כאשר עלות של תחרות אחת יכולה להגיע לכ-20-22 אלף שקל, כולל טיסה, הרשמה ומאמן. ללא תמיכה כלכלית, הוא אומר, ספורטאי עלול למצוא את עצמו נאלץ לבחור בין אימונים ברמה הגבוהה ביותר לבין עבודה שתאפשר לו לממן את הקריירה. עבור חממי, זו אינה רק שאלה כלכלית, אלא תנאי שיכול להשפיע באופן ישיר על היכולת להתקדם בדירוג.
עידו, בוא נתחיל מההתחלה. איך הגעת בכלל לטניס שולחן?
"התחלתי להתאמן בטניס שולחן בגיל 11. אבא שלי היה שחקן, הוא היה אלוף ישראל למקומות עבודה ושיחק בעבר בליגה הלאומית, והוא זה ששלח אותי לחוג. בהתחלה בכלל לא הייתי הכישרון הכי בולט. האמת היא שלא הייתי בולט כמעט בכלל ולקחתי את זה יותר כחוג. מה שהשאיר אותי היה קודם כל המשפחה, ובהמשך גם העובדה שראיתי שהרמה שלי עולה כל הזמן. התחלתי להשקיע יותר, לרדת במשקל, להתאמן באופן רציני ולהבין שזה כבר לא רק תחביב. כשאתה מגיע לאימון כל יום, לפעמים פעמיים ביום, ואתה רואה שההישגים מתחילים להגיע, זה הופך למחויבות אמיתית".
מתי הבנת שאתה יכול להתחרות כספורטאי פראלימפי?
"זה קרה בגיל 16, במהלך קורס מדריכים שעשיתי. מישהו ניגש אליי ואמר לי שאני יכול להיות מוכר כספורטאי פראלימפי. עד אותו רגע בכלל התאמנתי עם שחקנים ללא מוגבלות. מהרגע שנכנסתי לתחום הפראלימפי התחלתי להתחרות ולהביא מדליות בתחרויות בינלאומיות. אפילו הצלחתי להיכנס לדירוג העולמי כבר אחרי תחרות אחת, ובתקופה מסוימת הגעתי למקום העשירי בעולם לנוער ולמקום ה-41 בבוגרים. זה נתן לי להבין שיש כאן משהו שאני יכול לקחת רחוק מאוד".
ספר על המגבלה שלך.
"המגבלה שלי מולדת. אני לא יכול ליישר את יד ימין לחלוטין. חסרות בערך 15 מעלות ליישור מלא. ביום יום כמעט שלא רואים את זה. אתה יכול להכיר אותי שנים ולא לדעת שיש לי בכלל מוגבלות. אבל בטניס שולחן זה כן משפיע. יש כדורים קצרים, במיוחד כאלה שצמודים לרשת, שאני מתקשה יותר להגיע אליהם. יש גם סוגים מסוימים של סיבובים שקשה לי לייצר בגלל היד, ולכן אני צריך לעבוד יותר עם כל הגוף ולהכניס יותר כוח ותנועה מהרגליים ומהגוף".
ובכל זאת, אתה מצליח להגיע להישגים משמעותיים.
"נכון. אני חושב שזה חלק מהעניין בספורט. אתה לומד לעבוד עם מה שיש לך ולמצוא את הדרך לנצל את היתרונות שלך. יש לי פור-הנד מאוד חזק, עם ספין חזק מאוד, ואני חושב שהוא בין החזקים בארץ, גם כשמשווים אותי לשחקנים ללא מוגבלות. זה אחד היתרונות הגדולים שלי במשחק".
מה טניס שולחן דורש מספורטאי ברמה גבוהה?
"קודם כל קורדינציה, מהירות תגובה ועבודת רגליים. צריך לקבל החלטות בתוך שברירי שנייה. מעבר לזה יש כאן המון רגש בכדור, שליטה בסיבוב, הבנה של המשחק וזיהוי החולשות של היריב. אתה צריך לדעת לא רק איך לחבוט, אלא גם להבין מה קורה בכל רגע ולשנות את המשחק בהתאם. זה ענף שמפתח מאוד גם את הגוף וגם את הראש. מבחינה מנטלית אתה צריך לדעת להתמודד עם מצבים קשים ולא להישבר".
מה מושך אותך דווקא בטניס שולחן?
"אחד הדברים שאני אוהב הוא שגם כשאתה משחק נגד מישהו והוא היריב שלך, מחוץ למשחק אתם יכולים להיות חברים. יש הרבה כבוד בין השחקנים. מעבר לזה, התחברתי לתהליך. בהתחלה הייתי ילד שלא בלט במיוחד, ועם הזמן ראיתי איך העבודה הקשה משפרת אותי. פתאום אתה מתחיל להבין שאתה יכול להגיע לרמה גבוהה אם אתה מוכן להשקיע. זה מה שהשאיר אותי בענף".
מה למדת על עצמך דרך הספורט?
"שאני לא מוותר. מבחינתי לא מוותרים עד שלא נגמר. גם אם אתה בפיגור, גם אם המשחק נראה אבוד, אתה צריך להמשיך להילחם. זה משהו שהספורט לימד אותי והוא כבר הפך לחלק מהאופי שלי".
הייתה דמות שהשפיעה עליך במיוחד?
"כן. כשנכנסתי לתחום הפראלימפי הכרתי את אביב גורדון. הוא שחקן גדול, מדורג בעבר בצמרת העולמית בקטגוריה שלו, והוא גם מאמן מצוין. הייתה לי הזכות להתאמן איתו בבית הלוחם תל אביב. הרבה מההישגים שהגעתי אליהם היום הם בזכותו. הוא היה דמות מאוד משמעותית בתחילת הדרך שלי ועזר לי להבין איך להתקדם ברמות הגבוהות".
איך אתה מתמודד עם פציעות וכאבים?
"זה חלק מהספורט. היו לי דלקות במפרקי כף היד, ועכשיו גם חזרתי מפציעה. לפעמים זה קשה, אבל צריך להיות חזקים בראש. כשאתה רוצה להיות ספורטאי מקצועי אתה מבין שיש תקופות כאלה וצריך לדעת להתמודד איתן, לטפל בעצמך ולחזור בהדרגה".
מה אתה עדיין צריך לשפר?
"בעיקר את היציבות. אני רוצה לשמור על רמת משחק אחידה לאורך רצף של משחקים ותחרויות, ולא להגיע פעם אחת לרמה גבוהה ופעם אחרת להיות פחות יציב. בנוסף, תמיד אפשר לשפר את עבודת הרגליים. בטניס שולחן זה משהו שאין לו סוף. וכמובן יש גם את הצד הכלכלי, כי בלי תקציב קשה מאוד לייצר את רצף התחרויות והאימונים שאתה צריך כדי להתקדם".
מה הרגע הכי עוצמתי שחווית בקריירה?
"אחד הרגעים הזכורים לי היה בתחרות בפינלנד באפריל 2025. שיחקנו מול שחקנים מצ'כיה, ובמהלך המשחק היו אמירות אנטישמיות ואמירות נגד ישראל. זה היה מאוד לא נעים, אבל בסופו של דבר ניצחנו. הם כל הזמן חיפשו על מה להתלונן, אבל זה לא עזר להם. היה רגע מאוד מרגש אחרי הניצחון. בתקופה הזאת, לייצג את ישראל בחו"ל ולהצליח לנצח בתוך אווירה כזאת היה משהו שנשאר איתי".
מה היית רוצה שאנשים יבינו כשהם פוגשים ספורטאי פראלימפי?
"שיסתכלו קודם כל על הספורטאי ולא רק על המוגבלות. מאחורי כל ספורטאי כזה יש בן אדם שעובד קשה מאוד, שעות על גבי שעות, בדיוק כמו כל ספורטאי אחר. הרמה בספורט הפראלימפי גבוהה מאוד, והרבה פעמים אנשים לא מבינים כמה עבודה והשקעה עומדות מאחורי ההישגים. אצלי אפילו לא רואים את המוגבלות. אנשים יכולים להכיר אותי שנים ולא לדעת עליה, אבל כשאני עולה לשחק אני לפעמים מרגיש את המבטים ואת השאלות. אני דווקא שמח ששואלים, כי זה מאפשר להעלות את המודעות ולהראות שיש כאן ספורט ברמה גבוהה מאוד".
דיברת על הקושי הכלכלי. כמה הוא משפיע על הקריירה שלך?
"מאוד. כדי להתקדם בדירוג צריך להשתתף בהרבה תחרויות בחו"ל. מבחינתי מדובר בלפחות שש תחרויות בשנה, וכל תחרות יכולה לעלות בערך 20-22 אלף שקל, כולל הרשמה, טיסות ומאמן, בלי צוותים רפואיים נוספים. השיטה של הדירוג מתבססת על התוצאות הטובות ביותר שלך, ולכן חשוב מאוד לצבור כמה שיותר תחרויות ותוצאות. הבעיה היא שלא לכל ספורטאי יש את האפשרות לממן את זה. פתאום אתה צריך לחשוב אם לצאת לעבוד כדי לממן תחרות, אבל גם עבודה של שעתיים ביום יכולה לבוא על חשבון אימון. זו חוסר שוויוניות שקיימת בספורט. מי שיש לו יותר תקציב יכול להגיע ליותר תחרויות, לעבוד עם מאמן טוב יותר ולהשתתף במחנות אימונים, וזה משפיע בסופו של דבר גם על הדירוג".
אתה נמצא עכשיו גם במסע לגיוס כספים. למה חשוב לך שאנשים וחברות יתמכו בך?
"בסופו של דבר זו השקעה בספורט. לספורטאים מאוד קשה להשיג כסף, למרות שהם צריכים להשקיע את כל הזמן שלהם בקריירה. במקרה שלי, במיוחד בספורט פראלימפי, יש גם מגבלות מסוימות שיכולות להקשות על עבודה פיזית. כל תמיכה יכולה לתת לי פוש משמעותי, לאפשר לי לצאת לעוד תחרויות ולהמשיך להתקדם. כרגע, בגלל שאין לי את התקצוב הנדרש, יש תחרויות שאני פשוט לא יכול לטוס אליהן, למרות שכבר הוכחתי את היכולת שלי בחו"ל. זה מתסכל, כי לפעמים הבעיה היא לא היכולת המקצועית אלא האפשרות להגיע ולהתחרות".
מה היעדים שלך לשנים הקרובות?
"אני רוצה להשתתף באליפויות העולם, לזכות באליפות ישראל בשנה הקרובה ולהיכנס לטופ 25 בעולם בבוגרים. ובעזרת השם, המטרה הגדולה היא להגיע למשחקים הפראלימפיים ב-2032. אני יודע שיש עוד דרך ארוכה, אבל אני מאמין ביכולת שלי ורוצה לבנות את עצמי בצורה נכונה עד לשם".
ולסיום, מה היית אומר לילד או נער עם מוגבלות שמתלבט אם להיכנס לעולם הספורט?
"שייכנס. חד משמעית. ספורט יכול לעשות ניסים ונפלאות. אצלי הרופאים והמדע אמרו שהמגבלה ביד עלולה להחמיר עם השנים ושבשלב מסוים אולי אפילו לא אוכל להזיז אותה. בפועל, מגיל 12 ועד היום היד שלי לא הידרדרה ואפילו השתפרה. אני מייחס חלק גדול מזה לספורט. לכן לא צריך להזניח את המגבלה, אלא למצוא דרך להתמודד איתה ולעבוד נכון. מעבר לזה, ספורט חשוב לכולם, עם או בלי מוגבלות. הוא נותן בריאות, ביטחון, חוסן נפשי ומטרה. ובסופו של דבר, כשאנחנו יוצאים להתחרות בחו"ל, אנחנו גם מייצגים את המדינה שלנו. זה משהו שאני לוקח איתי בכל פעם שאני עולה לשולחן".
