בגיל 14 בלבד, נעמי רוקח כבר יודעת היטב מה היא רוצה להיות כשתגדל. הקראטה הוא לא רק ענף הספורט שבו בחרה, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה מאז שהייתה ילדה קטנה. היא התחילה להתאמן בגיל ארבע, אבל למעשה הייתה בסביבת הקראטה עוד קודם לכן, משום שכל בני משפחתה עוסקים בענף. היום, אחרי שנים של אימונים ותחרויות, היא כבר מסתכלת קדימה אל הפסגות הגדולות ביותר ומחזיקה בחלום ברור: להגיע יום אחד למשחקים האולימפיים ולהיות אלופה.
עבור רוקח, הקראטה הוא הרבה מעבר לקרבות ולמדליות. היא מספרת על משמעת, על החברים שהפכו לחלק משמעותי מחייה ועל היכולת לשלב בין הספורט התובעני לבין הלימודים והחיים בבית הספר. למרות העומס והוויתורים שצריך לעשות בדרך, היא לא מרגישה שהיא מפספסת את גיל ההתבגרות, אלא דווקא מרוויחה עולם שלם משלה. ובעוד עתיד הקראטה במשחקים האולימפיים עדיין אינו ברור, מבחינתה המטרה ברורה: להמשיך לעבוד, להתאמן ולנסות להגיע הכי רחוק שאפשר.
למה בעצם קראטה?
"נולדתי לתוך זה. כל המשפחה שלי עושה קראטה, אז בעצם לא הכרתי משהו אחר. הייתי כאן מגיל מאוד קטן, התחלתי להתאמן באופן מסודר בערך בגיל ארבע, ופשוט נכנסתי לזה והתאהבתי. זה היה משהו שהיה סביבי כל הזמן, ולכן זה הרגיש לי הכי טבעי בעולם להתחיל גם בעצמי. עם השנים זה כבר הפך להיות משהו שאני באמת אוהבת ולא רק משהו שאני עושה כי המשפחה שלי עוסקת בזה".
מה באמת מייחד את הקראטה לעומת ענפים אחרים?
"אני חושבת שזה ענף שהוא דרך חיים. זה לא משהו שעושים עד גיל מסוים ואז פורשים. אפשר להתאמן בקראטה כל החיים. יש אנשים בני 70, 80 ואפילו 90 שעדיין מתאמנים. זה מה שמיוחד בעיניי. הקראטה לא נגמר כשמגיעים לגיל מסוים, אלא יכול להמשיך איתך לאורך כל החיים. מעבר לצד התחרותי, יש כאן גם ערכים, משמעת ואורח חיים שנשארים איתך".
איך את משלבת את כל האימונים עם בית הספר?
"זה קשה, אבל אני יחסית קולטת מהר בבית הספר, אז אני משתדלת לעשות את השיעורים ואת מה שצריך בזמן, ואחר הצהריים להגיע לאימונים. זה דורש ממני להיות מסודרת ולהספיק הרבה דברים בזמן קצר, אבל אני כבר רגילה לשגרה הזאת. בית הספר גם תומך בי ברוב הדברים. כשאני נעדרת בגלל תחרות או פעילות שקשורה לספורט, בדרך כלל מתחשבים ומצדיקים את ההיעדרות. זה מאוד חשוב לי, כי בלי התמיכה הזאת היה הרבה יותר קשה לשלב בין שני הדברים".
ומה החברים בכיתה אומרים על הקראטה שלך? הם עוקבים אחרי התחרויות?
"כן. הם יודעים מה אני עושה ועוקבים אחרי. לפעמים הם אפילו מסתכלים על הקרבות שלי ביוטיוב ועוקבים אחרי העמודים שלי באינסטגרם. כשאני יוצאת לתחרות וחוזרת, הם מברכים אותי ושולחים לי הודעות בקבוצה של הכיתה. גם המורים יודעים ועוקבים. זה מאוד כיף לדעת שהאנשים שאני פוגשת כל יום מתעניינים במה שאני עושה ומחזיקים לי אצבעות".
את מרגישה שאת מפספסת דברים בגלל האימונים והתחרויות? למשל מסיבות או יציאות עם חברות?
"אני חושבת שאני מרוויחה כאן הרבה דברים אחרים. יש לי כאן את החברים שלי, אז אני לא באמת מרגישה שאני מפספסת. אני נמצאת איתם הרבה, מתאמנת איתם ומעבירה איתם את הזמן. יש לי את החברים מהקראטה, והם חלק גדול מהחיים שלי. נכון שיש דברים שאני אולי לא יכולה לעשות כמו ילדים אחרים בגילי, אבל אני מקבלת דברים אחרים שהם מאוד משמעותיים עבורי".
ומה קורה בבוקר שבו את פשוט לא רוצה ללכת לאימון?
"אני עדיין הולכת. אני לא מוותרת לעצמי. היו גם פעמים שלא הרגשתי טוב ועדיין הגעתי לאימון. כמובן שאם באמת צריך לנוח אז מקשיבים לגוף, אבל באופן כללי אני מאוד מחויבת לאימונים. אין אצלי הרבה ויתורים. גם כשקשה או כשאין חשק, אני יודעת שהאימון הזה הוא חלק מהדרך שלי. אני חושבת שהמשמעת הזאת היא משהו שצריך כדי להתקדם בספורט".
היו רגעי משבר שבהם אמרת לעצמך: למה אני צריכה את כל זה?
"לא ממש. אף פעם לא חשבתי ברצינות על להפסיק או שהכול קשה לי מדי. יש כמובן אימונים יותר קשים, ויש ימים שבהם דברים לא הולכים כמו שרוצים, אבל זה לא מגיע למצב שאני רוצה לפרוש. גם המשפחה שלי כולה בתוך הקראטה, אז אין לי ממש לאן לברוח", היא אומרת בחיוך. "אני מקבלת מהבית תמיכה של 200 אחוז. הם תמיד שם בשבילי, וזה מאוד עוזר".
מה החלום הכי גדול שלך?
"אם יהיה קראטה באולימפיאדה, אז להגיע לאולימפיאדה ולזכות. זאת המטרה הכי גדולה שלי. ואם הקראטה לא יהיה במשחקים האולימפיים, אז יש את התחרויות הכי גדולות בעולם הקראטה, ואני רוצה להיות האלופה הכי גדולה ולהגיע לפסגה. אבל כמובן שתואר של אלופה אולימפית הוא משהו שהוא חלום של כל ספורטאי".
ראית את הקראטה באולימפיאדת טוקיו 2020?
"כן. הייתי עוד קטנה ולא ממש הבנתי הכול, אבל ידעתי שהקראטה נמצא שם ושיש תחרות אולימפית. זה היה בערך בגיל שבו כבר התחלתי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות ושזה משהו שאני רוצה להיות בו טובה. היום כמובן שאפשר לראות הכול ביוטיוב, וזה נותן הרבה השראה".
היית רוצה שהקראטה יחזור למשחקים האולימפיים?
"כן, אם זה אפשרי, זה הדבר שאני הכי רוצה. מבחינתי להיות אלופה אולימפית זה התואר הכי גדול שאפשר להשיג בקראטה. אנחנו יכולים לעשות את העבודה שלנו, להתאמן כמה שיותר חזק ולהשתפר, אבל הרבה דברים מסביב נמצאים בידיים של גופים אחרים. אנחנו יכולים לשלוט במה שאנחנו עושים על המזרן ובכמה קשה אנחנו עובדים".
אם ילדה בגילך רוצה להתחיל להתאמן בקראטה, מה היית אומרת לה?
"שפשוט תתחיל. קודם כל, זה דבר שמאוד כיף לעשות. מעבר לתחרויות ולצד התחרותי, יש בקראטה הרבה דברים שאנחנו לומדים, ויש כאן גם חברה וחברים. מבחינתי זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש בספורט. אם מישהי מתעניינת, הייתי אומרת לה לבוא, לנסות ולא לפחד. היא לא חייבת לדעת מראש אם היא רוצה להיות תחרותית. פשוט להתחיל, ליהנות ולראות לאן זה לוקח אותה".
