יש הישגים שלוקח זמן לעכל. ארבע מדליות זהב באליפות עולם אחת הן ללא ספק אחד מהם. רוני כהן, בת 23, חזרה מאליפות העולם לבוגרים באקרובטיקה בפזארו שבאיטליה עם הישג יוצא דופן, לאחר שיחד עם שירז סוקולובסקי בת ה-15 זכתה בארבעה תארים עולמיים. השתיים, ממועדוני מעופפי חיפה ומכבי אקרוג'ים ובתמיכת התאחדות אילת ואיגוד ההתעמלות, התמודדו מול מיטב הצמדים בעולם והניפו את דגל ישראל פעם אחר פעם על הפודיום.
ההישג מקבל משמעות נוספת לנוכח העובדה שמדובר בשיתוף פעולה בין ספורטאית מנוסה בת 23 לבין שירז, שעשתה בפזארו את אליפות העולם הראשונה שלה בסניור. מאחורי ארבע המדליות עומדות שעות ארוכות של אימונים, נסיעות, ויתורים על חיי חברה, התאמות לתזונה ולשינה ובעיקר עבודה מנטלית. כהן עצמה מתגוררת בתל אביב ונוסעת מדי יום לאימונים בטירת כרמל, לעיתים במשך שעות, כדי להגיע לרמה הנדרשת.
את השתיים מאמן ינאי כלפה, כאשר קרן גרשגורן, מנהלת מעופפי חיפה, מלווה את הפעילות. מעבר להישג הספורטיבי, עבור כהן היה משהו מרגש במיוחד לראות את דגל ישראל מונף ארבע פעמים דווקא בתקופה הנוכחית. היא מספרת על הדמעות, על התמיכה שקיבלו מהארץ, על הפרגון מהיריבות ועל החלום הבא: לזכות במדליה במשחקי העולם ולהמשיך להיאבק על חלום אולימפי אם האקרובטיקה תמצא את דרכה בעתיד למשחקים.
ארבע מדליות זהב באליפות עולם אחת. את כבר מצליחה לעכל את מה שעשיתן?
"עד עכשיו עוד לא ממש עיכלנו את זה. כל פעם שאנחנו נזכרות, רואות את המדליות ומדברות על מה שהיה, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה ואומרות 'אומייגאד, איך זה קרה?'. באנו עם ציפיות מאוד גדולות, וכן דמיינתי אותנו חוזרות עם מדליית זהב, אבל ארבע מדליות זהב? זה מטורף".
איזו מהמדליות הייתה הכי מיוחדת עבורך?
"הראשונה. היא הייתה הכי מפתיעה, כי זו הייתה המדליה שהכי פחות ציפינו שתהיה זהב. יש מעצמות מאוד חזקות בעולם. הסתכלנו אחורה על השנים האחרונות וראינו מי זכתה בתרגיל הזה. עד 2018, אם אני לא טועה, רוסיה זכתה כמעט בכל המדליות. אחר כך, כשהן לא התחרו בגלל המלחמה, התחילה להיות יותר חלוקה בין המדינות. השנה זו הייתה הפעם הראשונה שרוסיה חזרה לתחרות, ופתאום אנחנו במקום הראשון כשהן שם. זה היה מטורף".
באיזה שלב הבנת שאתן בדרך להישג יוצא דופן?
"ביום הראשון של הגמרים היו לנו שני גמרים. לפחות בגמר הראשון אני ציפיתי שניקח זהב, כי זה אותו תרגיל שניצחנו איתו לאורך כל גביעי העולם השנה וידענו למה אנחנו מסוגלות. ואז כשלקחנו גם את המדליה השנייה באותו יום, הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו, 'אוקיי, קורה פה משהו'. ביום האחרון הייתי כבר הרבה יותר בלחץ, כי מאוד רציתי להשלים את הסדרה. ובסוף זה קרה".
דווקא בגמר האחרון התמודדתן עם יריבות חזקות מאוד.
"נכון. אפילו במוקדמות לא סיימנו במקום הראשון, והרוסיות היו מאוד חזקות בתרגיל הזה. לא ציפינו לעקוף אותן, אבל עשינו תרגיל מאוד מאוד טוב והצלחנו לעבור אותן. ברגע הזה כבר הבנו שאנחנו יכולות לעשות משהו גדול מאוד".
הפער בינך לבין שירז הוא שמונה שנים. איך נראית השותפות ביניכן?
"למרות פער הגילים הגדול, הוא כמעט לא מורגש. שירז מאוד בוגרת בהתנהגות שלה ואני לא מרגישה שאני בת 23 והיא בת 15. אנחנו קצת כמו אחיות. אני האחות הגדולה והיא הקטנה, ויש לנו קשר מאוד מיוחד".
מה כל אחת מביאה לצמד?
"אני חושבת שאני מביאה הרבה ניסיון מהשנים הקודמות. לפני שנה הייתה לי החלטה אם אני רוצה להמשיך להתאמן או לא. כשהחלטתי שאני ממשיכה, אמרתי לעצמי שאני לא ממשיכה אם אני לא נהנית מהדרך ומהחוויות. אם אני מגיעה למצב שאני כבר סובלת, אז אין לי מה לעשות שם".
"את הגישה הזאת ניסיתי להכניס גם לשירז. היא מאוד פרפקציוניסטית, מאוד באה לעבוד ורוצה לעשות הכול בצורה מושלמת. ניסיתי להגיד לה, 'סבבה, באנו לעבוד, אבל בואי נעשה את זה גם בכיף'. עם הזמן גם הגישה שלה השתנתה, וזה משהו שמרגישים באימונים ובתחרויות".
"ומצדה, שירז הביאה לי בעיקר ביטחון. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה. היא סומכת עליי בקטע הפיזי, ואני סומכת עליה שברגע שצריך לעבוד, היא תיתן את כל כולה. גם באימונים וגם בתחרות היא נותנת הכול. זה באמת משהו מיוחד".
יש גם חילוקי דעות בדרך?
"בטח. אני לא אקרא לזה ריבים, אבל יש חילוקי דעות. אם משהו לא מסתדר, לפעמים אנחנו מתעצבנות. אבל תמיד אנחנו מוצאות את הדרך לדבר ולהסתדר. כשנמצאים כל כך הרבה ביחד, ברור שלא הכול יהיה מושלם".
מי יותר לחוצה לפני תחרות ומי מרגיעה את השנייה?
"לי יש יותר ניסיון. אני כבר בשנה החמישית שלי בתחרויות סניור, ושירז רק בשנה הראשונה שלה. עשיתי כבר אליפויות עולם ויודעת איך זה מרגיש, וזו הייתה הפעם הראשונה שלה. לכן היא הייתה יותר לחוצה".
"יש לי משפט שאני אומרת לה לפני שאנחנו עולות למשטח: 'נכנסות בכיף, עושות בכיף, יוצאות בכיף'. אני פשוט רוצה להזכיר לה ליהנות ממה שהיא עושה, לבוא להופיע ולא להילחץ ממה שיקרה אם".
ארבע מדליות זהב נשמעות מדהים, אבל מה מסתתר מאחוריהן?
"עבודה מאוד קשה. המון שעות באולם, עבודה פיזית וגם עבודה מנטלית. מעבר לזה יש את כל מה שמסביב – תזונה, שינה, מנוחה, הכול. זו עבודה מנטלית לא פחות מפיזית. אני גרה בתל אביב ונוסעת בערך שעה לאולם בטירת כרמל. זו גם הקרבה".
יש אנשים שרואים את הפודיום ולא תמיד מבינים כמה ויתורים יש בדרך.
"המון. שירז למשל כמעט לא מגיעה לבית הספר במשך השנה, אבל זה לא אומר שהיא מוותרת על הלימודים. היא עושה את המטלות ומצליחה בלימודים. פשוט להגיע בכל יום לבית הספר זה בלתי אפשרי עם שגרת האימונים שלנו".
"אנחנו מתאמנות גם בבוקר וגם בערב, וצריך לנוח באמצע כדי להגיע לאימון הערב במצב טוב. מעבר לזה יש ויתור על יציאות עם חברים, על זמן עם המשפחה ועל דברים שספורטאים בגיל שלנו רוצים לעשות. זו שגרה לא פשוטה".
ומה הרגשת בכל פעם שדגל ישראל הונף על הפודיום?
"זה היה מטורף. בפודיום האחרון הייתי ממש על סף דמעות. ארבע פעמים ברצף להשמיע את ההמנון ולהניף את הדגל, זה משהו שאי אפשר להסביר".
"בגלל כל מה שקורה במלחמה, מרגישים את זה גם כשאנחנו בחו"ל. יש יותר תשומת לב אלינו, וגם מבחינת האבטחה מרגישים ששומרים עלינו יותר ויש יותר חשש מהסביבה. ועדיין, לבוא ולעשות את מה שעשינו ולהציג את הדגל שלנו במקום הראשון – זו גאווה ענקית".
איך היריבות הגיבו להצלחה שלכן?
"רוב המתחרות שלנו מאוד מפרגנות. אפילו כתבו עלינו ברשתות החברתיות שאנחנו השראה עבורן. מתעמלת מבריטניה, שסיימה במקום השני, כתבה שאנחנו ממש השראה ושהראינו לעולם איך עושים את העבודה. זה היה מאוד מרגש לקרוא".
ההישג הזה נותן לך מוטיבציה לקראת היעד הבא?
"וואלה, עוד כמה? שלוש שנים למשחקי העולם? מצדי שמשחקי העולם יהיו עכשיו. אני רוצה מדליה במשחקי העולם, במיוחד אחרי מה שהיה בתחרות הקודמת".
אבל יש גם סימן שאלה סביב השותפות שלכן, בגלל הגיל והגובה של שירז.
"נכון. אקרובטיקה היא ספורט שתלוי מאוד בגודל של הספורטאית הקטנה. שירז עדיין צעירה ואנחנו לא יודעות כמה היא תגדל בשנים הקרובות. זה בהחלט משהו שאנחנו חושבות עליו. אבל כרגע המטרה היא להגיע למשחקי העולם ולהתחרות שם".
ואם מחר יודיעו שאקרובטיקה נכנסת למשחקים האולימפיים?
"אני נשארת. אולימפיאדה זה חלום. הלוואי שזה היה נכנס כבר ב-2028".
כמה מבאס שאליפות העולם לא התקיימה מול קהל ישראלי?
"זה מאוד מבאס. היינו יכולות לעשות את ההישג הזה מול קהל ובבית, וזה היה מטורף. מצד שני, מאוד הרגשנו את התמיכה מהארץ. אפילו לא היה שידור בערוץ הספורט, וזה היה מבאס, אבל כמות ההודעות והתמיכה ברשתות החברתיות הייתה מדהימה. קראנו את התגובות ואת הפוסטים, וזה באמת היה מטורף".
באליפות העולם התרכזו ספורטאים ממועדונים שונים לנבחרת אחת. איך התחושה בתוך המשלחת?
"אנחנו חברים מאוד טובים ומאוד מפרגנים אחד לשני. יש כמובן יריבות מסוימת כי הצוותים מתחרים אחד בשני, ובכל זאת אנחנו מאוד רוצים בהצלחה של כולם. בסופו של דבר, רק צוות אחד מכל מדינה עולה לגמר, אז יש תחרות, אבל האווירה בינינו טובה מאוד. אנחנו שם אחד בשביל השני ושמחים בהצלחות אחד של השני".
ואחרי ארבע מדליות זהב, רוני כהן כבר לא מסתכלת רק על מה שהיה בפזארו. מבחינתה, ההישג ההיסטורי הוא נקודת פתיחה חדשה. היא ושירז סוקולובסקי הוכיחו שהן יכולות להתמודד מול הצמרת העולמית, כולל מול המעצמות הגדולות בענף, וכעת הן רוצות לקחת את הביטחון הזה הלאה – קודם למשחקי העולם, ובהמשך, אם האקרובטיקה תקבל בעתיד את הבמה האולימפית, גם לשם.
