יותר משנה חלפה מאז אחד ההישגים הגדולים בקריירה של יוליה סצ'קוב, אבל נדמה שהזמן שעבר רק חידד אצלה את הרצון להמשיך קדימה. במשחקי העולם 2025 שנערכו בסין היא עלתה עד הפסגה וזכתה במדליית הזהב בקיקבוקס, הישג שהצטרף לשורה ארוכה של תארים והפך אותה לאחת הספורטאיות הבולטות בענף בישראל. אלא שבמקום לעצור, לחגוג את ההישג ולהביט לאחור, סצ'קוב כבר סימנה את היעד הבא.
רק לאחרונה היא חזרה לפודיום הבינלאומי, כשזכתה במדליית הכסף בגביע העולם בבודפשט בקטגוריית המשקל עד 52 ק"ג. עבור מי שכבר הייתה אלופת עולם, אלופת אירופה וזכתה במשחקי העולם, כל תחרות חדשה יכולה להיראות מבחוץ כמו עוד שורה לרזומה. מבחינתה, מדובר בעוד שלב בדרך למטרה הגדולה באמת. "קרלסרוהה 2029", היא אומרת, ומתכוונת למשחקי העולם הבאים שייערכו בגרמניה.
"בסוף, המדליות נשארות בארון, אבל הדרך שבה השפעת על אנשים יכולה להישאר הרבה יותר זמן. אם הצלחתי לגרום למישהי צעירה להאמין שהיא יכולה לבחור בענף הזה, להתמיד, לעבוד קשה ולחלום בגדול, אז מבחינתי עשיתי משהו שהוא מעבר לקריירה האישית שלי".
בראיון מיוחד ל"פודיום", סצ'קוב מדברת בכנות על החיים שאחרי הזהב, על הניסיון להישאר בטופ כשהיריבות כבר מכירות אותה, על הגוף שמשלם מחיר אחרי שנים של אימונים ותחרויות, על הקושי להתפרנס מענף שאינו אולימפי ועל החלום שלא נעלם לרגע – לעלות יום אחד על הפודיום במשחקים האולימפיים עם דגל ישראל.
יוליה, אנחנו כבר יותר משנה אחרי משחקי העולם. מה מצבך כיום?
"אני חושבת שרק אחרי שעובר זמן באמת מתחילים לעכל מה קרה שם. זכיתי במשחקי העולם 2025, וזה היה אחד הרגעים הכי גדולים בקריירה שלי, אבל מבחינתי זה ממש לא היה סוף הדרך. המשכתי להתחרות, לנצח וגם להפסיד, כי בספורט אי אפשר לחיות על הישג אחד לנצח.
היום אנחנו כבר עם הפנים קדימה, לקרלסרוהה בגרמניה, למשחקי העולם 2029. המטרה שלי ברורה: להגיע לשם שוב, לשחזר את הניצחון ולהביא עוד מדליית זהב לישראל. הדרך לשם עוד ארוכה, ויש הרבה מאוד עבודה בדרך, אבל אני אוהבת שיש לי מטרה גדולה שאני יכולה לעבוד לקראתה".
זכית כמעט בכל תואר אפשרי. מה עדיין יכול להדליק אצלך את אותו רעב שהיה בתחילת הדרך?
"אני חושבת שספורטאי אף פעם לא באמת שבע. ברגע שאתה שבע ומרגיש שכבר השגת הכול, קשה מאוד להמשיך להיות בטופ. ספורטאי חייב להישאר רעב.
דווקא אחרי שמגיעים לפסגה, האתגר הופך להיות להישאר שם. הייתי אלופת עולם, אלופת אירופה וזכיתי במשחקי העולם, אבל אני עדיין מתרגשת לפני קרב ועדיין שונאת להפסיד בדיוק כמו בתחילת הדרך. תמיד יש עוד תחרות, עוד יריבה, עוד משהו שאפשר לשפר.
והמטרה של משחקי העולם 2029 נותנת לי רעב ומטרה ענקית לארבע השנים הקרובות. זה משהו שממשיך להניע אותי גם בתקופות שבהן האימונים קשים או כשיש תחרות שבה הדברים לא הולכים בדיוק כפי שרציתי".
את מרגישה שהגעת לשיא הקריירה, או שאת עדיין רחוקה ממנו?
"מבחינת הישגים, ברור שהגעתי למקומות שפעם אפילו לא ידעתי אם אצליח להגיע אליהם. אבל אני לא מרגישה שסיימתי או שכבר ראינו את הגרסה הכי טובה שלי.
כל עוד אני מרגישה שאני יכולה להשתפר, וכל עוד יש לי את הרעב להתחרות ולנצח, מבחינתי השיא עוד לא חייב להיות מאחוריי. בסופו של דבר, ספורט הוא תהליך. כל שנה מביאה איתה משהו חדש, גם מקצועית וגם מנטלית. אני עדיין לומדת את עצמי ואת הגוף שלי ואת הדרך שבה אני צריכה להתכונן לכל תחרות".
האם את יכולה להתפרנס מקיקבוקס בלבד, או שאת עדיין חייבת לעבוד כדי להתקיים?
"לא, וזו אחת הבעיות הגדולות של ענף לא אולימפי. גם כשאת מגיעה לרמות הכי גבוהות בעולם וזוכה בתארים הכי גדולים שיש לענף להציע, זה עדיין לא בהכרח מאפשר לך להתפרנס רק מלהיות ספורטאית.
אני גם מאמנת ועובדת, ובמקביל מנהלת קריירה של ספורטאית מקצוענית. אני מקבלת תמיכה מהתאחדות הקיקבוקס בישראל ומהתאחדות אילת, וזה כמובן משמעותי ועוזר לי מאוד בדרך.
אבל כשמדברים על המטרה הבאה, אנחנו לא מדברים על משהו של מחר בבוקר. אנחנו מדברים על דרך של ארבע שנים עד משחקי העולם בקרלסרוהה 2029. אלה שנים של מחנות אימונים, תחרויות בארץ ובעולם, טיסות, הכנות והמון השקעה.
בסוף, עם יציאות לחו"ל לתחרויות כמעט כל חודש, אי אפשר לעבוד בצורה יציבה. לכן תמיד יש גם חיפוש וניסיון למצוא ספונסר שירצה להיות חלק מהדרך הזאת וייתן לי את הביטחון והיציבות הכלכלית שמאפשרים לספורטאי להתמקד במטרה.
מבחינתי ספונסר כזה הוא לא רק מי שעוזר כלכלית, אלא שותף לדרך ארוכה עם מטרה ברורה בסופה – להגיע שוב למשחקי העולם ולנסות להביא עוד זהב לישראל".
אם מחר היו אומרים לך שהקיקבוקס נכנס לבריסביין 2032, היית משנה את כל התוכניות שלך כדי להגיע?
"חד משמעית כן. החלום האולימפי תמיד היה שם. אם מחר היו מודיעים שקיקבוקס יהיה בבריסביין 2032, הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם.
זה מסוג הדברים שבשבילם מוכנים לשנות תוכניות ואפילו להאריך קריירה. לעלות למשחקים האולימפיים עם דגל ישראל זה משהו שקשה בכלל להסביר במילים. מבחינתי זו הייתה יכולה להיות מטרה עצומה, כזאת שמשנה את כל הדרך שבה מסתכלים על השנים הבאות".
לדעתך הקיקבוקס עושה מספיק כדי לשכנע את הוועד האולימפי שהוא ראוי להיות במשחקים?
"אני חושבת שהענף התקדם בצורה מטורפת. WAKO מוכר על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, יש לנו אליפויות עולם ואירופה ברמה גבוהה מאוד, משחקי העולם, דירוגים ותחרויות בכל העולם.
אבל ברור שיש עוד דרך לעשות. קיקבוקס צריך להמשיך להראות שהוא ענף מקצועי, בטוח, מסודר ובינלאומי, עם סטנדרטים ברורים. אני מאוד מקווה שבסוף נראה אותו גם במשחקים האולימפיים. אני חושבת שיש לענף הרבה מה להציע ושמגיע לספורטאים שמתחרים בו לקבל את הבמה הגדולה ביותר".
"אי אפשר לבחור ספורט רק לפי כסף"
מה את אומרת לספורטאית צעירה שמתלבטת אם לבחור בקיקבוקס או בענף אולימפי בגלל האפשרויות הכלכליות והחשיפה?
"אני לא אשקר לה ואגיד שאין לזה משמעות. בענף אולימפי יש בדרך כלל יותר חשיפה, יותר תקציבים ויותר אפשרויות. אבל אני גם לא חושבת שצריך לבחור את הספורט שלך רק לפי כסף. אם קיקבוקס הוא הדבר שאת באמת אוהבת, אי אפשר להחליף את התחושה הזאת בענף אחר רק בגלל שהוא אולימפי. אני בחרתי בענף שאני אוהבת והלכתי אחרי הלב שלי, והגעתי איתו למקומות שלא הייתי מחליפה בשום דבר.
ברור שהייתי רוצה לראות יותר תמיכה, יותר חשיפה ויותר אפשרויות לספורטאים בענפים הלא אולימפיים. אבל בסופו של דבר, אם אין אהבה אמיתית למה שאת עושה, קשה מאוד להחזיק מעמד לאורך שנים".
אנשים רואים מבחוץ את המדליה, אבל לא רואים את העבודה הקשה. מה המחיר הפיזי שאת משלמת על הקריירה הזאת?
"הגוף משלם מחיר. שנים של אימונים, פציעות, כאבים, הורדות משקל, עייפות, טיסות ותחרויות אחת אחרי השנייה. לפעמים את עולה לאימון כשהגוף אומר לך שהוא רוצה לנוח, אבל את יודעת שיש מטרה ושאין לך אפשרות פשוט לעצור. בסוף אנשים רואים כמה דקות של קרב ואת המדליה, אבל מאחוריהן יש שנים שבהן הגוף עובד כל יום. יש גם ימים פחות טובים, יש כאבים ויש תקופות שבהן צריך לדעת להיות חזקה גם כשלא הכול מושלם.
אני חושבת שזה אחד הדברים שספורטאים לומדים עם השנים – להכיר את הגוף, לדעת מתי לדחוף ומתי צריך לעצור ולהקשיב לו. כי המטרה היא לא רק לנצח את הקרב הבא, אלא להצליח להישאר בענף לאורך זמן".
מה הדבר שאת עדיין רוצה להוכיח לעצמך, ולא לעולם?
"שאני יכולה לעשות את זה שוב. להגיע לפסגה פעם אחת זה קשה, אבל לחזור לשם אחרי שכבר זכית, כשכולם מכירים אותך, מנתחים אותך ורוצים לנצח אותך, זה אתגר אחר לגמרי.
הייתי רוצה להגיע למשחקי העולם 2029 ולדעת שגם אחרי כל השנים האלה הצלחתי שוב להביא את עצמי לרמה הזאת, ברגע שבו זה הכי חשוב.
הזכייה ב-2025 הוכיחה לי שאני מסוגלת להגיע לשם. עכשיו האתגר הוא לעשות את זה שוב. זה אולי אפילו קשה יותר, כי אחרי שכבר השגת משהו, אין את גורם ההפתעה. יש ציפיות, יש יריבות שמכירות אותך, ואת צריכה להמשיך להשתפר".
את באמת מאושרת, או שהמרדף אחרי ההישג הבא לא מאפשר לך לעצור ולהיות מאושרת?
"זו שאלה מורכבת, כי ספורטאי הישגי כמעט אף פעם לא באמת עוצר. את זוכה, שמחה, לפעמים אפילו מגשימה חלום של שנים, וכמה ימים אחר כך הראש כבר נמצא בתחרות הבאה.
אני כן מאושרת וגאה במה שעשיתי, אבל אני מודה שקשה לי לעצור ולהסתכל על כל הדרך. תמיד יש בי את הקול ששואל: 'אוקיי, ומה עכשיו?'
אולי זה גם חלק ממה שהביא אותי עד לכאן. מצד אחד צריך לדעת ליהנות מהרגע ולהעריך את מה שהשגת, ומצד שני צריך להמשיך קדימה. אני מנסה למצוא את האיזון הזה, כי בסופו של דבר גם הדרך עצמה חשובה ולא רק המדליה בסופה".
בעוד עשר שנים, מה היית רוצה שאנשים יזכרו על יוליה סצ'קוב: את המדליות, את הלוחמת, או את האדם שמאחוריהן?
"ברור שאני גאה במדליות ובתארים שלי, והם תמיד יהיו חלק מהסיפור שלי. אבל בעוד עשר שנים הייתי רוצה שיזכרו משהו גדול יותר. שהייתי לוחמת שלא ויתרה, שייצגתי את ישראל בגאווה בכל מקום בעולם, ושניסיתי להשתמש במה שהשגתי כדי לפתוח דרך גם לאחרות, במיוחד לילדות ונערות שנכנסות לענף הזה.
אם יום אחד מישהי תעמוד על פודיום גדול ותגיד שהיא ראתה אותי והבינה שגם היא יכולה, מבחינתי זה שווה לא פחות מעוד מדליה.
בסוף, המדליות נשארות בארון, אבל הדרך שבה השפעת על אנשים יכולה להישאר הרבה יותר זמן. אם הצלחתי לגרום למישהי צעירה להאמין שהיא יכולה לבחור בענף הזה, להתמיד, לעבוד קשה ולחלום בגדול, אז מבחינתי עשיתי משהו שהוא מעבר לקריירה האישית שלי".
