בגיל שבו רוב בני הנוער עדיין מחפשים את התחביב שימלא להם את שעות אחר הצהריים, שירז סוקולובסקי כבר יכולה להציג ארבע מדליות זהב מאליפות העולם לבוגרים באקרובטיקה. רק בת 15, ובאליפות העולם הראשונה שלה בסניור, היא יחד עם רוני כהן בת ה-23 עשתה היסטוריה בפזארו שבאיטליה, כשעלתה ארבע פעמים לפודיום הגבוה ביותר והפכה לאחת השמות הבולטים במשלחת הישראלית.
מאחורי ההישג העצום מסתתר סיפור הרבה יותר מורכב מארבע מדליות. שגרת אימונים אינטנסיבית, ויתורים על ימי לימודים, יציאות עם חברים וזמן משפחתי, לצד הצורך לשמור על איזון נפשי ופיזי בגיל צעיר. אפילו האפשרות לפרוש מהאקרובטיקה כבר עלתה על הפרק בעבר, בתקופה שבה המעבר לחטיבת הביניים, הרצון להצליח בלימודים ונסיבות משפחתיות מורכבות גרמו לה לתהות אם היא מסוגלת להמשיך. בסופו של דבר היא נשארה, התחברה לרוני, ומאז השתיים לא מפסיקות לטפס.
למה דווקא אקרובטיקה מכל ענפי הספורט?
"התחלתי עם זה כשהייתי ממש קטנה. אמא שלי רשמה אותי לחוג, ומשם פשוט המשכתי. עם הזמן התרגלתי לזה, התאהבתי בזה וזה הפך להיות חלק מאוד גדול מהחיים שלי".
ומה מיוחד בעינייך באקרובטיקה?
"אני חושבת שזה הספורט הכי יפה שיש. מעבר לפיזיות ולכוח שצריך, יש בו גם הרבה מאוד תקשורת. את לא יכולה לעשות את הדברים לבד. את חייבת להיות ביחד עם השותפה שלך, לסמוך עליה ולהרגיש אותה. בניית האמון בינינו היא חלק מאוד חשוב מהענף. מספיק שאחת מאיתנו לא תהיה באותו קצב או לא תרגיש את השנייה, וזה מיד משפיע על התרגיל".
והיום את כבר אלופת עולם עם ארבע מדליות זהב. את מצליחה בכלל לעכל את זה?
"עדיין לא לגמרי. אני חושבת שייקח לי קצת זמן. כל פעם שאני מסתכלת על המדליות או מדברת עם אנשים על מה שעשינו, אני עדיין אומרת לעצמי שזה לא אמיתי. זו הייתה אליפות העולם הראשונה שלי בבוגרות, ולא יכולתי לדמיין שאחזור ממנה עם ארבע מדליות זהב".
איך משלבים קריירה כזאת בגיל 15 עם בית הספר?
"אני בוחרת להשקיע באקרובטיקה ובאימונים, ולכן רוב השנה אני לא מגיעה לבית הספר באופן רגיל. כשיש מבחן, אני לומדת אליו וניגשת. לגבי עבודות, אני בקשר עם הצוות בבית הספר, הם מעדכנים אותי מה צריך לעשות ונותנים לי להשלים את המטלות והחומר. זה לא תמיד פשוט, אבל אני משתדלת לא לוותר על הלימודים".
עד כמה בית הספר מפרגן לך?
"מאוד. אחרי שחזרנו מאליפות העולם קיבלתי המון הודעות. הרבה בנות מהשכבה ומהכיתה, גם כאלה שאני לא מדברת איתן ביום-יום, שלחו לי 'כל הכבוד' וברכות. גם המנהל והמחנך שלי כתבו לי, וזה היה מאוד מרגש. אפילו המנהלת הקודמת של בית הספר כתבה לי. זה כיף לדעת שגם אנשים שלא נמצאים איתי באימונים כל יום רואים את מה שאני עושה ושמחים בשבילי".
זו הייתה אליפות העולם הראשונה שלך. איזו תחרות מהעבר הכי זכורה לך?
"הייתה לי אליפות אירופה בג'וניור, שבה התחריתי בזוג מעורב. היה שם פספוס קטן, לא מבחינת התרגיל עצמו אלא מבחינת הנראות. קיבלנו פנדל בגלל שהבגד קצת נכנס למקום שלא היה אמור להיות בו, וזה מנע מאיתנו להגיע לתוצאה שרצינו".
כלומר, אפשר להפסיד נקודות בגלל דבר כזה?
"כן. זה חלק מהענף. לפעמים אפילו דברים קטנים מאוד יכולים להשפיע על הציון, ולכן צריך להיות מרוכזים בכל פרט".
יש לך טקס קבוע לפני תחרות או משהו שאת חייבת לעשות לפני שאת עולה למשטח?
"לא באמת. הדבר שהכי חשוב לי לפני שאני עולה למשטח בתחרות הוא להרגיש את רוני ולהרגיש שאנחנו ביחד בזה. אני צריכה לדעת שאנחנו מחוברות ושאנחנו נכנסות לעשות את זה ביחד. זה הדבר שהכי מרגיע אותי".
ומה לגבי הקשר עם המאמן ינאי כלפה?
"יש לנו תקשורת מאוד טובה ואנחנו מבינים אחד את השנייה. ינאי עובד איתי מאז שהייתי בערך בת שמונה, אז הוא מכיר אותי ממש טוב. הוא יודע מתי אני נמצאת במצב פחות טוב, מתי אני צריכה עזרה ומתי צריך להגיד לי משהו אחר כדי להוציא ממני את המקסימום".
"הוא מאוד משמעותי עבורי, ובאמת שבלעדיו לא הייתי מצליחה להיות במקום שבו אני נמצאת היום. הוא מכיר אותי גם כספורטאית וגם כבן אדם, וזה נותן לי הרבה ביטחון".
ומה רוני כהן מביאה לך?
"רוני מביאה לי המון ניסיון וביטחון. היא כבר התחרתה באליפויות עולם, יודעת איך להתמודד עם לחץ ויודעת מה צריך לעשות ברגעים החשובים. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה, וזה דבר מאוד חשוב באקרובטיקה. אנחנו גם מאוד קרובות מעבר לאימונים".
החיבור ביניכן הוא גם בין שתי ספורטאיות בגילים מאוד שונים.
"נכון. יש בינינו שמונה שנים, אבל אני לא באמת מרגישה את זה. אנחנו מאוד מחוברות. רוני עוזרת לי להתמודד עם הלחץ ולהיות יותר רגועה, ואני חושבת שגם אני מביאה דברים משלי לשותפות. בסוף, על המשטח אנחנו חייבות להיות יחידה אחת".
מתי התחלתן לעבוד ביחד?
"בערך לפני שנה וחצי".
ובשלב מסוים אפילו חשבת לפרוש. מה קרה שם?
"הייתה תקופה שבה באמת חשבתי על פרישה. בדיוק עליתי לחטיבה, ורציתי להשקיע יותר בבית הספר ולא ידעתי איך אני הולכת לשלב את הלימודים עם האימונים. גם מבחינה משפחתית הייתה תקופה קצת מורכבת. הייתי במקום לא פשוט בחיים ולא ידעתי אם אני מסוגלת להמשיך עם הכול ביחד".
מה גרם לך להישאר?
"אני חושבת שינאי וקרן גרשגורן מאוד עזרו לי בתקופה הזאת. גם רוני הייתה מאוד משמעותית. הם האמינו בי גם כשאני פחות האמנתי בעצמי. בסופו של דבר הבנתי שאני לא רוצה לוותר על משהו שאני כל כך אוהבת".
אחרי ארבע מדליות זהב באליפות העולם, מה החלום הבא?
"משחקי העולם זה משהו שיושב לי בראש. אני מאוד רוצה להגיע לשם ולהתחרות. כמובן שיש עוד הרבה דברים שצריכים לקרות עד אז ויש הרבה משתנים, אבל זו בהחלט מטרה שאני חושבת עליה".
ומה היית אומרת לילד או לילדה בגילך שרוצים להתחיל ספורט תחרותי אבל קצת חוששים?
"קודם כל, ליהנות מהדרך. לא להישאר במקום שנוח לך רק כי את מפחדת לנסות משהו חדש. לפעמים צריך לקחת את הסיכון ולצאת מאזור הנוחות. אני חושבת שאם נהנים ממה שעושים ועובדים קשה, אפשר להגיע רחוק. גם אם בהתחלה זה קשה, צריך לתת לעצמך את ההזדמנות".
