מהילד הכי מהיר בכיתה לחלום האולימפי: הכירו את דאני וינוגרדוב

הוא לא גדל מול מסכי הטלוויזיה בצפייה בתחרויות אתלטיקה, לא חלם מגיל צעיר על מסלול הריצה ולא ממש ידע מה ההבדל בין ריצת 100 מטר לתחרויות אחרות בענף. למעשה, דאני וינוגרדוב הגיע לאתלטיקה כמעט במקרה, אחרי שבבית הספר הבחינו שהוא אחד הילדים המהירים ביותר בכיתה.

היום, בגיל צעיר, הוא כבר נחשב לאחד הכישרונות המסקרנים של הפועל חולון באתלטיקה, אחרי שיפור משמעותי בתוצאותיו והתקדמות שהפכה אותו לאחד השמות שכדאי לעקוב אחריהם בשנים הקרובות.

הדרך שלו אל המסלול התחילה בלי תוכנית גדולה. אחרי התנסות ראשונית בכדורגל ובפעילויות ספורטיביות בבית הספר, הוא גילה את האתלטיקה, ניסה את כוחו והחל להשתתף בתחרויות. בהמשך הצטרף לאימונים בהפועל חולון, הגביר את קצב העבודה ובהדרגה הפך את התחביב למסגרת תחרותית רצינית. בשנה-שנתיים האחרונות הגיע השינוי הגדול: תוצאות שהשתפרו, הופעות מוצלחות בתחרויות והבנה שיש לו אפשרות להגיע רחוק.

מאחורי ההתקדמות עומדים גם המאמן רפי גרודצקי והסביבה המקצועית של האגודה, שמלווים אותו בדרך ודואגים לא רק להתפתחותו כספורטאי אלא גם להתמודדות עם האתגרים שמגיעים בגיל צעיר. בין לימודים בתיכון, אימונים כמעט מדי יום, ויתור על בילויים והתמודדות עם פציעות, וינוגרדוב כבר לומד מה נדרש כדי להתקדם בספורט תחרותי. החלום שלו ברור: להגיע לרמות הגבוהות ביותר, לייצג את ישראל ולהגשים יום אחד את החלום האולימפי.

"הכול בסופו של דבר תלוי בך"

דאני, איך בכלל הגעת לאתלטיקה?

"זה קרה די במקרה. בהתחלה שיחקתי כדורגל, אבל לא במסגרת רצינית במיוחד. בבית הספר תמיד הייתי מהילדים הכי מהירים בכיתה, ובשלב מסוים נחשפתי לאפשרות להתנסות באתלטיקה. האמת היא שעד אז בכלל לא ידעתי מה זה הענף הזה. לא צפיתי בתחרויות, לא הכרתי את עולם האתלטיקה ואפילו לא עקבתי אחרי האולימפיאדות. ניסיתי, התקבלתי ומשם התחלתי להיכנס לעניינים. לאט לאט התאהבתי בספורט הזה".

מה משך אותך דווקא לענף הזה?

"אני אוהב את האימונים, את האווירה ואת התחרויות. יש משהו מאוד מיוחד באתלטיקה, כי בסופו של דבר הכול תלוי בך. אתה מגיע לתחרות והתוצאה האישית שלך היא זו שקובעת. זה לא כמו בכדורגל או בענפי ספורט קבוצתיים, שבהם אתה תלוי גם בחברים שלך לקבוצה. כאן אתה צריך להגיע מוכן, להתאמן כמו שצריך, להיות מרוכז ולתת את המקסימום. האחריות היא שלך, וזה משהו שאני מאוד אוהב".

בשנה האחרונה אתה מתמודד גם עם עומס גדול של לימודים ואימונים. איך משלבים את הכול?

"זה לא פשוט בכלל. אני בכיתה י"א, וזו שנה לא קלה מבחינת הלימודים. אני נמצא בבית הספר משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ומשם בדרך כלל נוסע ישר לאימון. אין לי באמת זמן לחזור הביתה ולנוח לפני כן. אחרי האימון אני מגיע הביתה, לפעמים הולך למורה פרטי כדי להשלים חומר שלא הספקתי, ולפעמים ממשיך ללמוד לבד. זה דורש הרבה תכנון ומשמעת, אבל אני מנסה להסתדר עם הכול".

בית הספר מבין את הדרישות של הספורט ועוזר לך?

"כן, בהחלט. המורים יודעים שאני באתלטיקה ושיש לי אימונים ותחרויות. כשצריך, מאפשרים לי להשתחרר מוקדם יותר ועוזרים לי בתגבורים כדי שלא אפסיד חומר. אני מרגיש שיש הבנה ותמיכה מצד הצוות, וזה חשוב מאוד כשצריך לשלב בין שני הדברים".

זה גם אומר לפעמים לוותר על דברים שבני גילך עושים. למשל מסיבה בערב שלפני אליפות ישראל.

"ברור שאם יש לי תחרות חשובה למחרת, אני אוותר על המסיבה. זה מבאס, כי אתה רוצה להיות עם החברים וליהנות, אבל אין מה לעשות. כשאתה רוצה להצליח בספורט, אתה צריך להבין שיש דברים שצריך לוותר עליהם. מבחינתי, התחרות וההכנה אליה קודמות".

"בתוך שנה אחת הפכתי לאחד הטובים בשנתון"

בשנתיים האחרונה עשית קפיצה משמעותית. איך אתה מסביר את השינוי?

"אני חושב שזה בעיקר בגלל השיפור שהיה לי. לפני כן לא הייתי בין שלושת הטובים בשנתון שלי ולא נחשבתי לאחד הבולטים. ואז הייתה תקופה שבה פתאום התחלתי להשתפר בצורה משמעותית. הגעתי לתחרות, השגתי תוצאה טובה, ומשם הדברים התחילו להתחבר. מאז אני מצליח לשמור על רמה טובה ולהיות באופן קבוע בין הספורטאים המובילים בשנתון שלי. אני חושב שהעבודה באימונים וההתמדה עשו את ההבדל".

מה הרגע שהכי זכור לך מהדרך עד עכשיו?

"הרגע הכי קשה היה כשנפצעתי לפני אליפות ישראל. הגעתי לאצטדיון, כבר התחלתי את ההכנות לחימום לקראת התחרות, ופתאום הרגשתי כאבים במפשעה. הבנתי שאני לא יכול להמשיך ונאלצתי לצאת מהאצטדיון. זה היה מאוד מאכזב. הייתי ממש קרוב להתחרות, התכוננתי לזה, ופתאום הכול נעצר. אני זוכר שיצאתי משם כמעט בדמעות".

איך הצלחת להתגבר על האכזבה?

"בהתחלה זה היה קשה, אבל לאט לאט התקדמתי, חזרתי להתאמן והבנתי שאסור לי להיתקע על זה. חודש לאחר מכן הגיעה תחרות הגולדן ספייקס, ושם הצלחתי מאוד ואפילו סיימתי במקום השלישי. אמרתי לעצמי שאני עדיין צעיר, יש לי עוד הרבה שנים והרבה תחרויות לפניי. אליפות ישראל אחת שהחמצתי היא לא סוף העולם. הגישה הזאת עזרה לי להמשיך הלאה".

את התחרות הראשונה שלך אתה עדיין זוכר?

"כן, בהחלט. זו הייתה תחרות של 60 מטר עם חברים מבית הספר. באותו שלב עוד לא באמת הבנתי איך אתלטיקה עובדת. מבחינתי, רצנו אחד נגד השני, ומי שסיים ראשון במקצה הוא המנצח. לא ממש הכרתי את השיטה או את המשמעות של התוצאות. פשוט רציתי להיות הכי מהיר מבין החברים שלי. רק בהמשך התחלתי להבין את הענף, להכיר את התחרויות ולהיכנס יותר לעולם הזה. את המקצועות של המסלול הקצר הכרתי קודם, ורק לאחר מכן התקדמתי גם לתחרויות המשוכות".

"החלום הגדול הוא לייצג את ישראל באולימפיאדה"

מה היעד שאתה מציב לעצמך בשנים הקרובות?

"אני רוצה להגיע לרמות הגבוהות ביותר. החלום שלי הוא להגיע לאולימפיאדה ולייצג את ישראל בכבוד. זה משהו שאני חושב עליו ושואף אליו. כמובן שיש עוד הרבה עבודה בדרך, ואני יודע שאני צריך להמשיך להשתפר, להתאמן ולהתקדם מתחרות לתחרות. אבל המטרה העיקרית שלי היא להגיע בסופו של דבר למשחקים האולימפיים".

איך המשפחה שלך מעורבת בדרך הזאת?

"המשפחה שלי מאוד תומכת בי ורוצה להגיע לתחרויות ולעודד אותי. עד עכשיו לא ממש הבאתי אותם, בעיקר כי לפעמים הרגשתי שזה יוצר עליי לחץ נוסף. למשל, אם ההורים מגיעים לאליפות ישראל ואני לא מצליח להשיג את התוצאה שרציתי, אני עלול להתאכזב עוד יותר. בשנה שעברה עוד הייתי צעיר יותר, אבל השנה אני רוצה שהם יגיעו ויהיו חלק מהחוויה. בכל מקרה, הם תמיד מאחוריי, עוזרים לי ותומכים בי".

ספר על הקשר שלך עם רפי גרודצקי המאמן

"יש לנו יחסים מצוינים. האווירה בקבוצה טובה מאוד, כיף להגיע לאימונים ואני אוהב את הקבוצה ואת המאמן. אני מתייעץ עם רפי כמעט על כל דבר. אם יש משהו שאני רוצה לשאול או לברר, אני תמיד יכול לשלוח לו הודעה והוא עונה ועוזר. זה לא רק בענייני אתלטיקה. לפעמים אני צריך עזרה גם בדברים שקשורים לבית הספר, בטיפולים או אפילו בהתלבטות לגבי ציוד ונעלי ריצה. אני יודע שיש לי למי לפנות, וזה נותן לי הרבה ביטחון".

מה לדעתך חסר היום לאתלטיקה הישראלית?

"אני חושב שהענף עדיין לא מספיק מוכר בארץ. הרבה אנשים בכלל לא יודעים מה זו אתלטיקה ולא נחשפים לתחרויות. צריך יותר חשיפה, יותר קהל באצטדיונים ובעיקר יותר שידורים. היום כמעט כל התחרויות לא מגיעות לקהל הרחב, ולדעתי צריך לשדר הרבה יותר אירועים. בעבר, כשהייתי צעיר יותר, יכולתי למצוא תחרויות ולצפות בהן, אבל היום נדמה שמשדרים בעיקר את אליפות ישראל. אפשר להשתמש גם בשידורי אינטרנט, אבל שידור בערוץ טלוויזיה יכול להגיע להרבה יותר אנשים. ככל שיותר ילדים יכירו את הענף, כך גם יגדל הסיכוי שהם ירצו להצטרף".

איזה מסר היית מעביר לילד בגילך שחושב להתחיל להתאמן, אבל חושש מהקושי ומהמחויבות?

"הייתי אומר לו לא לוותר לעצמו. גם כשקשה, גם כשיש פציעה וגם כשלא מצליחים להשיג את התוצאות שרוצים, צריך להמשיך. יהיו רגעים פחות טובים, יהיו אכזבות, אבל אסור לתת להם לעצור אותך. צריך להאמין בעצמך, לעבוד קשה ולהמשיך להתקדם. אם אתה באמת אוהב את מה שאתה עושה, אל תוותר על החלום שלך".