היא נכנסה לעולם ההיאבקות בעקבות אביה, שמתאבק יווני-רומי באוקראינה, ומאז מצאה בענף את המקום שבו היא רוצה להגשים את החלום הגדול שלה. מרגריטה אובצ׳רנקו, מהדור הצעיר של ההיאבקות הישראלית, כבר יודעת שאי אפשר להגיע להישגים בלי עבודה קשה, ועם אימוני בוקר וערב של שלוש עד ארבע שעות ביום היא לומדת לשלב בין הספורט התחרותי לבין הלימודים והחיים של נערה בגילה.
אבל הדרך שלה כוללת גם רגעים פחות שגרתיים. באליפות העולם עד גיל 17 היא גילתה טעות ברישום המשקל ונדרשה לרדת חמישה קילוגרמים בתוך יום וחצי כדי שתוכל להתחרות בקטגוריית 65 הקילוגרמים. היא החליטה לא לוותר, ובעזרת הצוות המקצועי עשתה הכל כדי לעמוד במשימה, כולל צעד יוצא דופן במיוחד – גזירת השיער כדי להוריד עוד קצת במשקל. המדליה הראשונה שלה בתחרות גדולה הגיעה בשנה שעברה במטלין, והיא כבר מסמנת את היעד הבא: יום אחד לעמוד על המזרן באולימפיאדה.
איך בכלל הגעת לענף ההיאבקות?
״דרך אבא שלי. כשהגענו לארץ, הוא כבר היה מתאבק בסגנון היווני-רומי באוקראינה. איכשהו יצא שהגעתי לאימון אצל לאוניה, התנסיתי בענף, ופשוט התאהבתי בו. משם התחלתי להתאמן ולהיכנס יותר ויותר לעולם הזה״.
מה כל כך מיוחד בהיאבקות?
״הכל מיוחד. קשה אפילו להסביר את זה למי שלא ניסה. ברגע שאתה מגיע למזרן ומתנסה בזה בעצמך, אתה מבין שיש בענף משהו מאוד מיוחד. זה השילוב של כוח, טכניקה, חשיבה ומאבק אחד על אחד. אני פשוט התאהבתי בזה״.
להגיע בכל יום לאימון, לפעמים פעמיים ביום, זה לא פשוט. איך את שומרת על שגרת האימונים?
״אף אחד לא אמר שזה קל, וזה באמת מאוד קשה. יש אימוני בוקר ואימוני ערב, ובסך הכל אני יכולה להתאמן שלוש עד ארבע שעות ביום. במקביל יש גם לימודים, מבחנים וכל מה שיש בחיים בגיל הזה, אז לפעמים צריך לדעת איך לשלב הכל.
אבל אם אתה באמת רוצה להגיע להישגים ואם אתה אוהב את הספורט, אתה עושה הכל כדי להצליח. יש ימים שאתה עייף או שאין לך כוח, אבל אתה יודע למה אתה עושה את זה ומה המטרה שלך. זה מה שנותן לך את הכוח להמשיך״.
ואיך מקבלים בבית הספר את מה שאת עושה? זה לא כל כך שגרתי בארץ.
״מקבלים את זה טוב מאוד. רוב הילדים בכיתה שלי כבר מכירים את מה שאני עושה ועוקבים אחרי התחרויות שלי. גם המורים מנסים לכבד ולהבין את השגרה הזאת. לפעמים אני מגיעה מאוחר אחרי אימון או שצריכים לשחרר אותי מוקדם יותר כדי להגיע לאימון, והם באים לקראתי.
אפילו יש בבית הספר שלט שמיועד לי. זה ממש נחמד לראות שנותנים לי את ההרגשה שתומכים בי ולא רק מצפים ממני להיות תלמידה״.
את מרגישה שיש גם מחיר אישי לבחירה הזאת? פחות מסיבות, פחות זמן עם חברים, אולי פחות זמן ללימודים?
״בטח שמרגישים את זה. לפעמים כולם הולכים למסיבה או יוצאים לבלות, ואני הולכת לאימון. זה משהו שאתה מוותר עליו בשביל הספורט.
אבל אני מסתכלת על זה גם מהצד השני. כשכולם מוותרים על אימון או מחליטים לא להתאמן, ואני כן מגיעה ומשקיעה בעצמי, אני מאמינה שבעתיד זה יכול לבוא לידי ביטוי בהישגים. כל אימון שאתה נותן בו את עצמך יכול לעזור לך להגיע למטרה שאתה רוצה״.
היו גם רגעים קשים במיוחד בדרך?
״בטח. אחד הרגעים שהכי זכורים לי היה באליפות העולם עד גיל 17. הגענו לתחרות ואז התברר שהייתה טעות במשקלים. הייתי אמורה להתחרות בקטגוריית 65 קילוגרמים, אבל אמרו לנו שיש טעות ושעכשיו יש שתי אפשרויות: או לא להתחרות, או להוריד חמישה קילוגרמים בתוך יום וחצי.
החלטתי שאני מנסה. זה היה ממש קשה, אבל הייתה לי תמיכה גדולה מהמאמנים והצוות. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להגיע למשקל. אפילו גזרו לי את השיער כדי לעזור לי להוריד עוד קצת משקל״.
כלומר, מה לא עושים בשביל ההיאבקות?
״נכון. כשאתה רוצה להתחרות ולא לוותר, אתה מוכן לעשות הרבה דברים״.
והשיער כבר גדל מאז?
״עדיין לא. עברו רק כמה חודשים״.
מה הייתה המדליה הראשונה שלך בתחרות גדולה, ומה את זוכרת מהרגע הזה?
״המדליה הראשונה שלי הייתה במטלין, בשנה שעברה, כשסיימתי במקום השלישי. זה היה רגע מאוד מרגש עבורי. במשך שנתיים נסענו לתחרות הזאת, שהיא אחת התחרויות הגדולות באירופה, ובמשך שנתיים לא הצלחתי להגיע למדליה.
שנה לפני כן הייתי ממש קרובה, ואז בשנה שעברה סוף סוף הצלחתי. אחרי כל העבודה והניסיונות, להגיע למדליה היה משהו מאוד משמעותי עבורי״.
זאת המדליה שתמיד תזכרי?
״כן. זאת המדליה האהובה עליי. היא הייתה הראשונה והרגשתי שהיא הוכיחה לי שאני יכולה להגיע להישגים בתחרויות גדולות״.
עד כמה המשפחה מעורבת בקריירה שלך? הם מגיעים לאימונים ולתחרויות?
״ההורים שלי ממש תומכים בי. הם תמיד משתדלים להגיע לתחרויות כשיש להם זמן. אבא שלי במיוחד תמיד שואל, מתקשר ומתעניין במה שקורה איתי.
גם כשאני בחו״ל ומתחרה, הם עוקבים מהבית. כל המשפחה יושבת וצופה. זה מאוד חשוב לי לדעת שגם כשאני רחוקה מהבית, יש לי את התמיכה שלהם״.
יש לך אמונה, תפילה או פריט מזל שאת לא מוותרת עליו לפני תחרות?
״יש דברים קטנים שאני לוקחת איתי, והם נותנים לי איזושהי תחושת אמונה וביטחון. אבל כמו שאני תמיד אומרת, הכל בראש. קודם כל אתה צריך להכין את עצמך מנטלית ולהיות חזק בראש לפני שאתה עולה למזרן.
ברור שצריך להיות חזק גם פיזית, אבל אם אתה לא מוכן מנטלית, זה יכול להשפיע עליך. מבחינתי ההכנה בראש חשובה מאוד לפני כל תחרות״.
איך היחסים שלך עם המאמנים והצוות המקצועי?
״היחסים שלנו טובים מאוד. הם תומכים בי, עוזרים לי ותמיד מנסים לבוא לקראתנו. אחרי אימון אפשר לגשת אליהם, לעבוד על דברים שרוצים לשפר או ללמוד תרגיל חדש.
אם יש משהו שאני רוצה לדעת או משהו שאני מרגישה שאני צריכה לשפר, אני יכולה לפנות אליהם ולשאול. הם מסבירים ועוזרים לי להתקדם. זה מאוד חשוב לספורטאית צעירה, כי אתה יודע שיש לידך אנשים שרוצים שתצליח״.
מה החלום הכי גדול שלך?
״אולימפיאדה״.
הספקת לראות את אילנה קרטיש?
״לא ממש. כשהיא הייתה פעילה הייתי צעירה ולא הייתי כל כך קשורה לענף, אבל אני מכירה אותה ויודעת שהיא הייתה חלוצה גדולה בישראל״.
איזה טיפ היית נותנת לילד או לילדה בגיל שלך שרוצים להתחיל את הדרך שלהם בספורט, אבל אולי קצת חוששים?
״הייתי אומרת להם לא לפחד ולא לוותר. כשאתה מגיע לקבוצת ספורט חדשה, בהתחלה הכל יכול להיראות קצת מפחיד. אבל מכניסים אותך לקבוצה, מסבירים לך, עוזרים לך ומנסים להתחבר אליך.
ברור שיהיה קשה. יהיו אימונים קשים, יהיו הפסדים ויהיו רגעים שבהם תרצה לוותר. אבל הקשיים האלה הם גם מה שמוביל אותנו להישגים. אם הכל היה קל, ההישג לא היה מרגש כל כך. אז הדבר הכי חשוב הוא פשוט לא לוותר. תמיד אסור לוותר, בכל גיל״.
