בגיל שבו רוב בני הנוער עדיין מנסים להבין מה הם רוצים לעשות, מאי יהלום כבר יודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע. בתחילת ספטמבר, כשהיא בת 16 בלבד, היא עמדה על הפודיום באליפות העולם במסלול המכשולים בבייג'ינג, עם דגל ישראל מאחוריה וההמנון מתנגן ברקע. כמה דקות קודם לכן היא עוד התקשתה להאמין שזה באמת קורה. עכשיו, אחרי שכבר הוכתרה בשנה שעברה גם לאלופת אירופה, היא מסתכלת קדימה ולא מתכוונת לעצור.
הדרך של יהלום אל התואר העולמי התחילה דווקא במקום אחר לגמרי. היא החלה להתאמן בהתעמלות אמנותית, אבל רק בגיל 12 נחשפה לעולם הנינג'ה ולמסלולי המכשולים. מה שהתחיל כחוג נוסף הפך בהדרגה לדבר המרכזי בחייה. היום היא מתאמנת שעות ארוכות, מתחרה בארץ ובעולם, משלבת בין ספורט תחרותי ללימודים ולחיים חברתיים, ובמקביל מתחילה לקבל גם את החשיפה שמגיעה עם ההישגים שלה.
ועכשיו מגיעה גם הבמה הטלוויזיונית. בקרוב תככב יהלום בעונה החדשה של "נינג'ה ישראל", אחרי תקופת הכנות אינטנסיבית, אבל מבחינתה הטלוויזיה היא רק עוד תחנה. היעד הגדול באמת נמצא רחוק יותר. מסלול המכשולים כבר שולב בתוכנית קרב חמש של אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028, ויהלום מקווה שבעתיד הענף יהפוך לענף אולימפי עצמאי ויאפשר לה לנסות להגיע לבריסביין 2032. "החלום הוא להיות באולימפיאדה ולהביא מדליה", היא אומרת בראיון ל"פודיום".
מאי, איך מכל הענפים דווקא הגעת לנינג'ה ולמסלול המכשולים?
"האמת שהתחלתי בכלל בהתעמלות אמנותית. בערך בגיל 12 התחלתי להתאמן גם בנינג'ה ובמסלולי מכשולים, ובהתחלה זה היה משהו נוסף. לאט לאט פשוט נכנסתי יותר לתחום והבנתי שזה מה שאני באמת אוהבת. עם הזמן זה הפך להיות הענף המרכזי שלי."
ומה בעצם משך אותך לשם?
"יש בזה משהו מאוד מיוחד. זה יותר אקשן, יותר דינמי, יש הרבה כוח, מהירות וחשיבה. בכל מסלול יש אתגרים אחרים ואת אף פעם לא יכולה לדעת בדיוק איך הדברים יתפתחו. אני פשוט מאוד נהנית מזה."
גם את המעבר מההתעמלות האמנותית למסלול המכשולים היא לא רואה כוויתור על עולם אחד לטובת עולם אחר, אלא כחלק מתהליך שבו גילתה מה מתאים לה יותר. "בנינג'ה אני מרגישה שאני יותר נהנית. יש הרבה תנועה וכל הזמן משהו חדש שצריך להתמודד איתו. אני אוהבת את התחושה הזאת שאת עולה למסלול וצריכה להתמודד עם מה שמחכה לך."
לצד האימונים, יהלום עדיין מנהלת חיים של נערה בת 16. היא לומדת בבית הספר, נפגשת עם חברות ומנסה לא לוותר על הדברים שמחוץ לספורט. "האימונים שלי בדרך כלל בערב, והלימודים במהלך היום. יש גם חברות וחיים רגילים. אני כבר כמה שנים בתוך השגרה הזאת, אז למדתי איך לשלב בין הדברים. זה דורש תכנון, אבל מבחינתי זה כבר טבעי."
ובבית הספר, באופן טבעי, כבר יודעים מי זאת מאי יהלום. "הם אפילו מתלהבים מזה יותר ממני", היא צוחקת. "לפעמים עושים לי כל מיני דברים ומפרגנים לי. אני דווקא די צנועה וזה קצת מביך אותי כשעושים מזה עניין גדול. אחרי שחזרתי מאליפות העולם כולם אמרו לי כל הכבוד ופירגנו. אפילו ראש העיר פרסם פוסט, וזה היה נחמד לראות."
אבל לצד ההישגים יש גם מחיר. שעות האימונים הארוכות לא משאירות תמיד מקום לכל מה שבני גילה עושים. "ברור שאפשר תמיד להיפגש יותר עם חברות ולצאת יותר, אבל אני חושבת שמה שאני מביאה כרגע זה מספיק. אני יודעת מה אני רוצה ומרגישה שהשילוב הזה מתאים לי."
כששואלים אותה מה היה הרגע הקשה ביותר בקריירה הקצרה שלה, היא דווקא מתקשה למצוא תשובה. "לא היה לי רגע קשה במיוחד. אני בעיקר נהנית מזה. גם כשקשה באימונים או בתחרויות, אני עדיין נהנית מהדרך. זאת אחת הסיבות שאני ממשיכה."
ואז מגיעה אליפות העולם בבייג'ינג. שבועות של הכנה, שעות של אימונים, לחץ ובעיקר רצון לראות שכל העבודה הקשה מתחברת ברגע אחד. "עבדתי לזה קשה מאוד. יש שבועות שבהם אני מתאמנת כל יום בערך ארבע שעות. זה הרבה מאוד עבודה, אבל כשאת מגיעה בסוף לתחרות ורואה שהעבודה הזאת משתלמת, זה שווה הכול."
גם לפני התחרויות הגדולות היא לא משאירה הכול למקרה. "המאמן שלי כתב לי משפט שאני צריכה להגיד לעצמי לפני תחרות. משהו בסגנון שאני טובה ושלא להכניס שום דבר אחר לראש. אני מדברת עם עצמי לפני שאני עולה למסלול. זה עוזר לי להתרכז במה שאני צריכה לעשות ולא במה שקורה מסביב."
ואז הגיע הרגע.
"בהתחלה פשוט לא האמנתי. סיימתי את המסלול וחיכיתי לראות מה קורה עם המתחרות האחרות. כשקלטתי שזה באמת קרה, הייתי בהלם. בפודיום אפילו בכיתי קצת. התרגשתי מאוד."
ומהרגע הזה קשה להתעלם. ילדה בת 16 עומדת על הפודיום באליפות העולם, עם דגל ישראל מאחוריה וההמנון מתנגן. "כן, היה את ההמנון ברקע וזה היה ממש כיף. יש משהו מאוד מיוחד ברגע כזה. את עובדת כל כך הרבה זמן ואז פתאום את עומדת שם ורואה את הדגל מאחורייך. זאת גאווה גדולה."
הדרך לתואר לא הייתה פשוטה, והיא זוכרת היטב גם את הרגעים שבהם הכול היה צמוד. "הקרב מול הרוסייה היה הכי קשה. זה היה מאוד צמוד. אלה הרגעים שבהם צריך להישאר הכי מרוכזת, כי כל טעות קטנה יכולה לשנות הכול."
אחרי אליפות העולם הגיע גם צד אחר של ההצלחה. החשיפה גדלה, וכך גם הצורך בתמיכה. "אני כבר צריכה עזרה. אני טסה לתחרויות, מביאה הישגים, וכרגע ההורים שלי מממנים הרבה מהדברים האלה. כבר כמה תחרויות אני מגיעה להישגים ועדיין לא ממש פונים אליי. עכשיו אמרו לנו שמי שיגיע לפודיום או יעשה תוצאות טובות באליפויות יקבל אולי יותר תמיכה בישראל, אז אני מחכה לראות מה יצא מזה."
את היתרון שלה על פני מתחרות אחרות היא מייחסת בעיקר לניסיון. "אני מתחרה בארץ כבר מגיל צעיר, אז כשאני מגיעה לחו"ל אני כבר יודעת איך להתמודד עם תחרות. אם עשיתי משהו בארץ, אני אומרת לעצמי שאין סיבה שזה לא יעבוד גם בחו"ל. וגם אחרי זה כיף לראות את עצמך במסך, בטלוויזיה או ביוטיוב, על במה גדולה. את הלייב של האליפות כבר ראיתי בערך שלוש פעמים."
יהלום גם לא מתעלמת מהשינוי שעבר הענף בישראל. המשלחות לתחרויות בחו"ל גדלות, מספר המתאמנים עולה, וכך גם מספר ההישגים. "זה התחיל מתחרויות בחו"ל. אני זוכרת משלחת קטנה שיצאה לאליפות אירופה, ומשנה לשנה ראינו איך המשלחות גדלות ואיך אנחנו מביאים יותר ויותר פודיומים. גם בקטגוריות הצעירות היו הרבה הישגים. ואז מתחילים לראות אותנו ולדבר על ישראל, וזה משפיע. במקביל יש יותר מועדונים, יותר מתאמנים ויותר ילדים שנכנסים לענף."
ההצלחה בגיל כל כך צעיר יכולה להביא גם לחץ, אבל יהלום לא ממהרת להתרגש ממנו. "כן, יש לחץ, אבל אני כבר יודעת איך להתמודד איתו. מבחינתי שום דבר מהותי לא השתנה. אני אותה מאי. יש לי עכשיו תואר של אלופת עולם, אבל הדבר העיקרי שזה נתן לי הוא יותר ביטחון ויותר ידיעה שאני יכולה לעשות את זה ושאני טובה."
גם ברשתות החברתיות היא נתקלת בחשיפה הגדלה. "אני רואה בעיקר תגובות מפרגנות. אנשים מתלהבים ושמחים בשבילי, והרבה מהם גם יודעים כמה עבודה השקעתי כדי להגיע לשם. אני משתדלת לא להתייחס לדברים השליליים."
ואם יש דבר אחד שיכול להרים את הענף כולו לרמה נוספת, מבחינתה זה הכרטיס האולימפי. מסלול המכשולים כבר נכנס לתוכנית קרב חמש בלוס אנג'לס 2028, אבל החלום של יהלום הוא לראות אותו מתקדם עוד צעד. "מאוד הייתי רוצה לראות את מסלול המכשולים באולימפיאדה כענף בפני עצמו. זה חלום גדול. כרגע הוא נכנס לקרב חמש, וזה כבר דבר ענק לענף. אם בעתיד הוא יהיה ענף אולימפי עצמאי, כמובן שהייתי רוצה להיות שם."
בריסביין 2032 נמצאת עדיין רחוק, אבל מבחינת יהלום היא בהחלט יעד שאפשר לדבר עליו. "ברור. אני ממשיכה להתחרות ואני רוצה לראות לאן זה ייקח אותי. אני מחכה לאולימפיאדות כל ארבע שנים. אם הן היו מתקיימות כל שנה, הייתי מתחרפנת, אבל אני מאוד אוהבת את זה ומחכה לכל המשחקים."
בינתיים היא כבר מסתכלת על האתגר הבא. בעוד זמן קצר היא תצא לתחרות בקרואטיה, שבה השתתפה גם בשנה שעברה. "זאת תחרות עם פרסים כספיים גדולים. הייתי שם גם בשנה שעברה. הייתה תחרות ממש כיפית ומאורגנת והשקיעו בה הרבה. בשנה שעברה הייתה לי טעות בדו-קרב ולכן זה לא הסתיים כמו שרציתי. השנה אני רוצה להגיע לשם ולהראות מה אני יכולה לעשות."
ואז מגיעה הבמה הגדולה של הטלוויזיה. העונה החדשה של "נינג'ה ישראל" צפויה להעלות את יהלום מול קהל גדול בהרבה מזה שהכיר אותה עד היום. הדרך לשם הייתה מורכבת במיוחד. "באמצע ההכנות הייתה מלחמה, והצילומים שהיו אמורים להיות בתקופה מסוימת נדחו. במקביל הייתה לנו אליפות אירופה, אז פתאום כל התוכניות השתנו. אחרי האליפות התחלתי להתאמן ממש לנינג'ה, עם דגש על הדברים שאני צריכה במיוחד למסלול. שילבתי המון אימוני רגליים ואימוני סבולת. היה עומס מטורף לפני הצילומים, אבל זה היה כיף."
גם אחרי אליפות עולם, אליפות אירופה והופעה בטלוויזיה, יהלום לא ממהרת להציב לעצמה גבולות. היא רוצה להמשיך להתחרות, להמשיך להשתפר ובעיקר להגיע בסופו של דבר לבמה הגדולה מכולן.
"אני חושבת שאמשיך להתחרות ולהשיג הישגים. אני לא רואה סיבה לעצור. יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות ואני מרגישה שהכול רק התחיל."
ומה החלום הגדול?
"להמשיך לתת הכול בתחרויות ולהשיג עוד הישגים. ובטווח הרחוק, להיות באולימפיאדה ולהביא שם מדליה".
